"חומר תנועתי" מאת ענת דניאלי

אני אוהבת את העובדה שענת דניאלי מעניקה כבוד רב כל כך לסצינות משנה, לפינות ולשוליים. מחפשת דגמים פחות מוכרים ליצירות שלה, רוצה שאנחנו הצופים נראה את המחול שלה מן הקירבה הפיזית שבו היא יצרה אותו, דורשת התבוננות פעלתנית. בעבודה החדשה "חומר תנועתי", חוזרת ענת דניאלי אל עבודות שלה מהשנים 1989 – 2007. נזכרת, ומחזירה את הזכרונות להיות חומר, משחזרת את נקודות ההתחלה, לומדת מחדש את מה שנשכח, ומבצעת. לאט לאט היא מעירה זיכרונות עבר גופניים, אולי השחזור יעשה עימה חסד ויגלה לה שכבה נוספת של משמעות שהסתתרה בין קפליו, בתוך מה שנדמה היה  כמקרי או מובן מאליו, ועכשיו ממרחק השנים יכול להראות גורלי ופלאי.

'אני לא ממציאה אני מוצאת' היא אומרת לנו כשאנחנו ישובים כמו בזירה סביבה כשהיא זזה ומספרת, עוצרת לנשום. ומצד אחד יש כאן פתיחות ונדיבות גדולה באופן שהיא מאפשרת לנו לחשוב ביחד איתה מה ההבדל בין עבודות תחילת הדרך שלה לבין אמנות ההווה. מצד שני מה שקורה כבר לא קורה מתוקף דינמיקה אותנטית, אלא דווקא מתוך שליטה מוחלטת בסיטואציה ובאפס הסתכנות.

ויש בהחלט רגעים ששווה להתחקות אחריהם ביחד איתה. אחד מהם הוא הסיפור שמחזיר אותה לסולו מ'יופי יופי', יצירה מ־1999. דניאלי מספרת על מישהו שראתה בבית חולים כשהייתה בת עשר. האיש הזה עבר ניתוח בראש ועצב הדיבור שלו נפגע. המילה היחידה שהוא אמר הייתה 'יופי'. זו היתה היצירה הראשונה שבה הוסיפה טקסט למחול. ויש רגע שהיא מדגימה דואט- קודם היא משחזרת את תנועות הרקדן ואחר כך את תנועות הרקדנית מותירה לנו ביניהם שובל שלם להשלים. ויש גם חלקים חלשים של הוראות שנשמעות כמו מתוך מסר סטנדרטי של שיעור יוגה. ורגע עוצמתי במיוחד בו היא מצטטת את הביקורת של חזי לסקלי על עבודה שיצרה ללהקת בת שבע. הטקסט ההוא חוזר ופוגש בדיוק מפתיע את הסדק שיש ביצירתה של דניאלי.

ולמרות שהגופניות מוליכה את הפעולה האמנותית חסר בה גיוון המצאתי, וכתב התנועה הממושמע בורא קומפוזיציות מעט מפהקות שיש בהן מעין נפח ריאות אחיד. דניאלי היא חוקרת נצחית המקנה לכל מה שהיא מצאה בדרך עוצמה אלגורית עצומה, משליכה עליהם את מלוא הפן הנפשי. זאת המכשלה העקרית בעבודה. ולעיתים זה הדיבור עצמו, שנשמע כמו מדבר מגרונו של האדם המתפנק, המתבונן בעצמו בתימהון. והכל יופי.