"וירוס" מאת אוהד נהרין להקת בת -שבע

דווקא בימים האלה של מבצע "צוק איתן" כשפיות נחסמים לטובת רטוריקה עם הד חזק ושריקה צורמנית או לטובת שיר גס ופשטני שנשיר כולם ביחד כאילו חזרנו זה עתה בטיסה ונחתנו בשלום בשדה התעופה בן-גוריון, דווקא או בדיוק עכשיו זה זמן טוב ללכת לראות את "וירוס" של אוהד נהרין ולהתבונן מקרוב במחלה שכולנו נגועים בה.

וירוס הוא נגזרת של מילה מלטינית שמשמעותה 'רעל', טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא חי מארח כדי להתרבות. כשלעצמו, הוירוס חסר כל פעילות חיה מחוץ לגוף המאכסן. ה"וירוס" של אוהד נהרין יוצר מהרגע הראשון את הרושם שהוא בצמיחה מתמדת, שהכל אפשרי ומותר, וכל המצטרף ומוסיף אינו גורע.

העבודה "וירוס" שנוצרה ב-2001 מבוססת על מחזהו של פיטר הנדקה "העלבת הקהל" שנכתב והוצג באוסטריה בשנות ה-60, טקסט שמהווה התרסה שעיקרה נגד מוסכמות התיאטרון אבל גם תוקף את הסדר החברתי. נהרין משתמש בשלושה טקסטים, המבטאים שלוש פרספקטיבות שונות, החותרות אחת תחת רעותה: שיריו של חביב אללה ג'אמל המספרים במוסיקה על התרבות העתיקה של העם הפלסטיני, סיפורה של רקדנית המתארת את הרגע בו החלה ליהנות מכאב, ומונולוג מתוך המחזה שנאמר תמיד מאחורי חליפה שמוצבת על במה מוגבהת על ידי כרוז- הרקדן עומרי דרמולוביץ'. המחול לעומת זאת, מתרחש רוב הזמן על מפלס אחר, נמוך יותר, כמו אינו קשור לתוכנו המילולי של הטקסט.

תמונת הפתיחה נשארת חרוטה- רקדנית יחידה, יצור אנדרוגיני, צמודה אל הקיר השחור הארוך בעומק הבמה, בידה גיר, באיזו מופנמות מהוססת היא מציירת על הלוח קו ואת מתווה גופה, הקו הופך לחומר פעיל ושווה ערך לגוף עד שהאותיות יוצרות את המילה "אתם", מה שאומר שיש אותם ויש אותנו. ובתנאים מסויימים היינו יכולים להיות אנחנו במקום אתם. כשיצטרפו אליה הרקדנים האחרים ישארו עקבות המפגשים ביניהם בקו שנרשם על הלוח, מה שתופס הם בעיקר רגעי העצירה.

נהרין עושה שימוש חסכני בחומרים ובצבעים,ויוצר מרחב נזירי, הגוף יוצר את האורנמנטיקה הקישוטית. בתחילת הריקוד הם נעמדים בשורה מסודרת – גבר, אשה, גבר, גם בדמיון אי אפשר להפרידם זה מזה. אולי זו השורה הערבית, כל תנועה היא סימן מומצא שיכול לעזור לנו להבין את עצמנו. ומה שנרשם בגוף מכניס אותם לא אל השכבה הגלויה לעין אלא אל הזכרון. נשאר ומשפיע, מותיר באוויר את הצעקה: 'הי הו', 'הי הו'.

לפתע יש למחול זמן ומקום, המוסיקה הערבית רומזת לאיזה מזרח אורינטלי והכתובת על הקיר שהפך בינתיים לקיר גרפיטי מכריעה: 'פלסטלינה', שיבוש או וריאציה על השם 'פלסטינה'.
נהרין ינצל כל תבנית אפשרית כדי לתת לגוף לדבר את מה שנרשם בו: סולו שהופך לקו מהיר מאוד, שורות של אוניסון שחוזרות על אותו דבר באופן אוטומטי, ומעגל- אין גיבור לעלילה ואין עיקר, ודואט יפהפה של ארי נקמורה ואור שרייבר, דואט שמניח להסתתר מאחורי האחר, מספר ומיד מכחיש אולי כי בדיאלוג אמיתי אי אפשר לדבר אחרת.
נכון שהטקסט ב"וירוס" אינו מסביר את התנועה, מנסה לתאר אותה ואינו כופה עליה משמעות. ולעיתים במפגש בין הטקסט לתנועה נוצרת שכבה חדשה, אבל רוב הזמן הטקסט עוקד את הגוף, את מה שרצוף ומצטלב ויכול להימשך לנצח, מפשיט את העולם.

הסוף מהפנט. נהרין מפעיל עלינו כוחות מנוגדים- הטקסט יורה בנו אש מילולית ואנחנו זוכים לתארים: "מטומטמים", "מלקקי תחת", "חארות", "טינופת", "יהודים מלוכלכים", "טיפות סרוחות","נמושות", "יושבי קרנות", "קולוניאליסטים", "אספסוף", "ישראלים יפים", "מנוולים" הוא ממשיך להטיח בנו "פרצופים דורשי מכה", "מכשירים חסרי רצון", "נושאי הנס" ואילו התנועה חותרת תחתיו, יוצרת הרמוניה נעימה. נהרין לוקח את ריקוד הדבקה, שהוא במקורו ריקוד הפונה אל האדמה באמצעות רקיעות רגליים, ומחליש אותו, יוצר סיבובים, לאט לאט משנה לו את התדר, ומותח אותו לכיוון המחול הדרווישי. והכל מזמזם סביבנו כיתוש עקשן כשהם מסתובבים פעם ימינה ופעם שמאלה, אין כיוון נכון. והגוף לרגע לא משנה עמדה רק כיוון, מחולל את כל מה שחסר סיכוי, עד שיחשיך.