התערוכה "עד אשר נמצא מקום" – על המעגל באמנות המחול בישראל

2014 תזכר כשנה שבה המחול מצא סופסוף את מקומו בתוך המוזיאון. בחודש מאי מוזיאון פתח- תקווה העלה תערוכה בשם 'צעדים בוני אמון' והנה עכשיו לרגל 25 שנה למרכז סוזן דלל ו 50 שנה למוזיאון ישראל, כשברקע מהדהד היובל ללהקת בת שבע, עולה תערוכה שמציגה חלק מאבני הדרך החשובות בדרכו של המחול בישראל לקהל הרחב.

"עד אשר נמצא מקום" איננה מתחייבת להקיף את ההיסטוריה של המחול בארץ אלא היא תערוכה תמטית שמחלצת מוטיב אחד, את מוטיב המעגל, והולכת איתו כברת דרך, פורשת מעין שמש־אסוציאציות סביבו, המתקבל כווריאציות על נושא. וכדרכן של תערוכות תמטיות מהסוג הזה, היא משחזרת נרטיב מוסכם וידוע, אמצעי אמנותי התופש את המרובה. בעצם את מוטיב המעגל, 'הורה' ביוונית, אימצנו לעצמנו מתוך ריקודי העם הבלקניים, מתאימים אותו למולדת שטופת האור, לאותו פאתוס חלוצי נחשק בו כולם שווים. אין סולנים ואין מוביל. רק ככה אפשר באמת להרגיש 'ביחד'.

ואפשר ללכת את התערוכה מסביב קרוב לקירות שמדלגים בין ההיסטוריה, להתעכב על כרזות וצילומים, או לעבור מה'אנחנו' ל'אני', למעגל שהתרבע ל'דירת שני חדרים' של ליאת דרור וניר בן גל או הפך לבועה ב'אויסטר' של ענבל פינטו ואבשלום פולק שהמציאו או מצאו מקום לשבת, לקום.

ואפשר ללכת עם האוזניות ולהתעכב מול המסכים התלויים יש לא מעט יצירות שמוקרנות בשלמותן או בחלקן הגדול. זו איננה תערוכה ביקורתית והיא חסרה גם איזה להט ובכל זאת אחד המסכים התלויים הכי מרגשים הוא מסך שמוקרן עליו קטע נדיר שניצל מנשייה מתוך העבודה 'עמי- ים עמי- יער' שיצר ללהקת בת שבע ג'ון קרנקו- המנהל האמנותי של בלט שטוטגרט ב-1971. קרנקו שחיפש חומרים שקשורים לנפילתה ותקומתה של ישראל מצא את השיר המצמרר של המשורר אורי צבי גרינברג "אל גבעת הגוויות בשלג" בו הוא מתאר איך חייל גרמני מכריח את אביו להתפשט בלילה בשלג ומכה אותו עד מוות. חנה מרון קוראת את השיר, קול התוף שסימל עבור קרנקו את הישראליות חובט ברקע, ויופים השחור-לבן של הרקדנים חשופי החזה מבליח אלינו כיהלומים במכרה.