"הגוף האחר" של נטלי צוקרמן

את עבודת הפרפורמנס של נטלי צוקרמן ראיתי בחיוך. חיוך היה נסוך על פני מראשיתה ועד סופה. לא בגלל שהעולם טוב והכל מושלם אלא בגלל שהעולם עגול, שלם. כלומר, תמוה, מופלא, וכאוב, חידתי.

"הגוף האחר" של נטלי צוקרמן הוא אסופה בוסרית של שלוש עבודות פרפורמנס קצרות שחוברו להן יחדיו. בחלק הראשון, צוקרמן פורשת בפני הצופים פעם אחר פעם בנימה ובאינטונציה קצת שונות את הציר המורכב שעליו מסתובבים חייה, את סיפור התאונה שעברה בגיל 12 כשנפל עליה מבנה של סנאדות בצופים מה שהותיר אותה עם צליעה קלה וגרירת רגל וקטע את חלומה להיות רקדנית. בחלק השני, "ריאליזציה של מטאפורה", משתמשת צוקרמן בשיר של יהודה עמיחי, שמדבר על איש "שעשה לעצמו אישה אידאלית מתשוקותיו", כדי לערוך מפת חיסול חשבונות בגיר לבן על הרצפה השחורה, מפרקת וחושפת את הגברים שהותירו צלקות בגופה. בחלק השלישי, "פרפורמנס רומאנס", צוקרמן מזמינה את אחד מהגברים בקהל לשמש לה בן זוג זמני. אובייקט בפנטזיה על זוגיות מושלמת- זה שישב איתה מחובק על הספה, יחזיק איתה ידיים על רקע שקיעה מתקתקה. זה שיסכים לסרק את שערה במחווה אינטימית סמי- אירוטית.

החלק הראשון נוגע ללב באופן נוקב. צוקרמן מתפשטת ומתלבשת שוב ושוב על הבמה, הופכת פעולה אגבית של יום יום למאמץ מנטלי ופיסי הדורש ממנה ריכוז. מנסה לאזן את היציבה שלה, לשלוט ברגל הפגועה שלא מפסיקה לרעוד, הכל כדי להציב רגל במפתח של הבגד. מהר מאוד היא מתחילה להזיע, הנשימה הופכת מאומצת והיא לא מוותרת עד שהיא עומדת מולנו בתלבושת של רקדנית. מטילה על הצופה את האחריות, מלבד ההתבוננות עצמה, להזדהות איתה ברגע טעון, רגיש ובלתי ניתן להתרה.

הנכות היא הנושא המרכזי הפיל הלבן שבחדר. מתבוננים בה, מדברים עליה, סובבים סביבה, מגבשים באמצעותה את המחשבות על האמנות ותפקידה, חבל ששני החלקים האחרים משחררים אותנו מהר מידי מהפיל הזה.

קרדיט צלם-גדי דגון