X-ON ו I-ON מאת איוו דימצ׳ב:
לכוריאוגרף והפרפורמר הבולגרי איוו דימצ׳ב ברור לגמרי שאין טעם לחבר שני דברים שמתחברים בקלות. בצפייה בעבודות שלו יש תחושה שהוא בולע את חומרי המציאות ומצרפם אל מה שכבר בלע וטחן לצורך השתנות מתמדת או עד שמה שבלע יתפרק בתוך הגוף ויפעל את פעולתו מול הקהל.
שתי העבודות המתארחות בפסטיבל ישראל נולדו מתוך שיתוף פעולה עם האמן האוסטרי פרנץ ווסט שיצר פסלים וחפצים גרוטסקים וביזאריים אותם נהג להציב בחללים ציבוריים כדי שהקהל המזדמן יגע בהם, יצור איתם אינטרקציה.
במופע (X-ON (2011 מדמה דימצ'ב סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. המבוכה בתחילתו של המפגש הופכת אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה באווירה קברטית, כשעל הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת שלו– שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.
הנדל מדדה על הבמה בנעלי עקב שחורות לבושה תחתון זערורי עטור חרוזים. ככה בין הקשתת גב, להבלטת ישבן היא יורקת, מקיזה דם מהזרוע, ובעיקר מפעילה את השלושה האחרים עד שהם הופכים למעין שכפולים שלה. מה שמעלה שאלות הקשורות ליחודיות, לדרמטיות, לאמנות בכלל ולזו המופשטת בעיקר, הנשגבת שנשמרת בחרדת קודש חסרת תכלית.
והפסלים באמת נראים מוזרים- תמימים ואידילים באיזה אופן ארכאולוגי. ויש משהו פלגמטי באופן שכולם מדקלמים את הטקסט, משהו מעט מושהה, כמעט אפטי, שכאילו נסוג אחורה. עד שבסוף אנחנו לא יודעים להגיד אם הפרפורמרים נראים לנו מיופייפים, מזויפים או פנטסטיים.
במופע הסולו (I-ON (2010 מדגים דימצ׳ב באיזה קרב אבסורדי מהפנט כיצד ניתן להשתמש באובייקט לא שימושי.
אז מתחיל מחזור אין סופי של טקסים ומטלות בו הוא ממשש את החפץ מאלף אותו או ממיר אותו למין פות משורבב שפתיים בחיבור לגוף שלא ניתן להפרדה, שר בקול ענוג: ׳כל יום הוא ולנטיין׳ חג האהבה. הופך את המסכנות והעליבות לכאורה של חיינו לאמנות, כל רגע הוא פצע וחבורה ומכה טרייה החותר תחת איזה יסוד מארגן.
כאילו כל השנון, הכועס והמסוכסך מצא איזה עורק חיים אלטרנטיבי באמנות, איזה מעקף לריאליזם רב חן ולעיתים מנותק. כאילו רק הזיוף והגוזמה יכולים להראות את המציאות כהוויתה הנוכחית. ולא יכולתי לצחוק כי האמנתי לו.
דימצ׳ב הוא אחד הפרפורמרים המהפנטים. בכל פעם שהוא מגיח אל פני השטח זו חגיגה נדירה אך גם תמיד זה מין רגע שלאחר תום הנשף. והעבודות שלו הן כמו אישון פתוח שאינו יכול להיעצם.
