“Walk and Talk" מאת פיליפ גמאכר

אנחנו מוכנים לשלם כסף עבור חוויות של התפעמות. כדי לחוות משהו שחורג מהיומיומי השגרתי, כדי לגעת לרגע בנשגב. אבל פיליפ גמאכר לא מציע נשגבות וגם לא היקסמות אלא נסיון להצביע במדוייק על בני אדם ועל אהבת התנועה אצל בני אדם, ועל מה שקורה כשחווית האמנות הופכת לדמוקרטית מדי.

כחלק מביקורו במסגרת 'צעדים ללא גבולות', פרויקט האוצרות של הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס בשיתוף מכון גתה ובתמיכת עיריית וינה ומשרד התרבות האוסטרי. מעלה גמאכר פרפורמנס הנקרא WALK + TALK, מעין הכלאה בין מופע להרצאה בה הוא משלב את שפת התנועה יחד עם הדיבור עליה.

"למילים שלי תהיה מירב המשמעות האפשרית והתנועות שלי יקבלו ויחזיקו את מבטיכם עלי." הוא אומר ומנסה דרך הסולו שלו להעיד על התפיסה הייחודית של הגוף, התנועה, והמפגש עם החלל. מציע את עצמו להתבוננות, מתמסר לחלוטין למבטינו. והוא מנקה בשבילנו את כל ההפרעות ומזכך את אפשרות ההתבוננות באדם, והמהלך שלו מאד קרוב למהלכים של אמנות מודרנית אשר לעולם הצופה הוא חלק אינטגרלי ממנה מאחר והיא זקוקה לו כדי לארגן את הגדרתה, כדי להחזיר את המבט שנשלח אליה.

 והוא עומד על הבמה בתור מי שהוא, רדי מייד אנושי, זז כמו שאנשים זזים, רוקד כמו שאנשים רוקדים בבית. זז פשוט, כמו שירבוט מונוכרומטי אפור. רוקד לפי המזג שלו, לפי היכולת והאנרגיה שלו, הכי אינדיבידואליסטי בתוך השטאנץ הכי בנאלי. אדם רוקד לבד, עם עצמו, ובה בעת ממרכז את עצמו על הבמה. אוטיסטי ונרקסיסטי. והמופע שלו צנוע ומושגי, מציע מחשבה, אבל בייחוד מהווה רדוקציה של הגדרת מעשה האמנות: המינימום הנדרש כדי לייצר או להציג משהו ובכל זאת לקרוא לו אמנות. מצד אחד גמאכר הוא נטול כריזמטיות מצד שני דווקא זה עובד לטובתו, מבלי שנשים לב הוא שואב אותנו פנימה אל תוך חוויה של ווליום נמוך, מהסוג המחלחל.