SUMERU- להקת המחול גְוָאנְגְדונג:

המחול המודרני בסין זוכה כיום לעדנה, אחרי שעד 1980 השלטונות בסין אסרו על רקדנים וכוריאוגרפים לחולל בו, בנימוק שיש בכך פגיעה בטוהר המחול המסורתי הסיני, והפרת ההרמוניה והסביבה התרבותית של האומה. גְוָאנְגְדונג- להקת המחול המודרני הראשונה של סין, נוסדה בשנת 1992 תחת חסותה של מחלקת התרבות של מחוז גואנגדונג וזהו ביקורה השני בישראל.

שפתה של להקת המחול מושפעת מהתרבות הסינית המסורתית, והיצירה ״SUMERU״ של הכוריאוגרפית ליו צ׳י, מבוססת על הקוסמולוגיה הבודהיסטית שעל פיה מתנשא במרכז העולם הר המחבר בן שמיים וארץ בשם סוּמֵרוּ. גודלו של הר סוּמֵרוּ הוא מעבר ליכולת התפיסה האנושית. הוא נושא את הממלכות השונות של אלוהויות ודמי-אלוהויות, ומוקף על ידי השמש והירח ומעליו בוהק כוכב הצפון. שם מתחיל הכול, מהמים הראשוניים, מההבדלה בין מים לארץ, בין מים לשמיים.

ליו צ’י שואפת לגלות את המטפיסי דרך הפיסי, והעבודה שלה מנסה להפשיט את הגוף ממניירות עד רמת המולקולות. כל גוף מכיל סיפור פיסי גרעיני משלו אבל כולם ביחד הם חלק מזרימה גדולה. והרקדנים נעים כמו אדוות בחלל, שומרים על איזה אורך עד שהגופים האלסטים נדמים לנוזל המונע על ידי תאוצה וכבידה בתוך שרשרת רציפה של סיבתיות. לפעמים בהילוך איטי התנועה מזכירה אלמנטים של טאי צ׳י, פלג הגוף העליון עוקב באוויר אחר קווים מוגדרים והרגלים כמו שורשים הנעוצים עמוק בשכבה תת-קרקעית מסתורית.

ואפשר אולי היה להענות להזמנה של ליו צ׳י להאט, ולהתמסר לגופניות העמלנית שמהר מאוד מגיעה לידי מיצוי, חוזרת על עצמה כמו מלאכה מונוטונית שיש למלאה, כמו עונש, אבל פסקול היצירה המשמיע צלילי פעמונים, גונגים פסנתר ותופים באיזה רצפים קשים ואגרסיבים הפך את הכל ליותר מידי. ובמקום להגיש לנו הצופים חוויה מהוקצעת לגמרי של עצב מסעיר, קיבלנו סחרור אינטלקטואלי, עודפות של פטפוט. והתחושה ההוליסטית סולקה לצדדים ובחלקים רבים ההבעה של הרקדנים הפכה למכנית, והם תפקדו כקישוט או חלק מקולקציה.