טרישה בראון לא מנסה להיות מקורית לרגע, ובו בזמן היא יודעת שאין לה סיכוי להיות צפויה ושגרתית. ולגופים של הרקדנים שלה יש חיים דינמיים של צמח עונתי: הם פורחים, מרגשים וקמלים, לא שוכחים לרגע את האין.

הכוריאוגרפית האמריקאית שהיתה אחת ממייסדות הזרם הפוסט מודרני במחול, שהיה מזוהה עם תנועת הג’דסון צ’רץ’, הודיעה ב-2013 בגיל 76 כי היא פורשת מחיי המחול בגלל מצבה הבריאותי, וההופעות במסגרת פסטיבל ישראל הן הזדמנות נדירה ואולי אחרונה לחוות את הלהקה בסיבוב ההופעות העולמי שלה.

במהלך 45 שנות פעילותה העלתה בראון מעל 100 יצירות מחול, ובפסטיבל ישראל העלתה הלהקה ערב שקיבץ ארבע יצירות אייקוניות, שבין המוקדמת למאוחרת שבהן קושרות 30 שנות יצירה.

את הערב פתחה היצירה Rogues – דואט מעודכן של בראון (2011) שנרקד במקור על ידי שתי רקדניות וזכה הפעם לביצוע גברי. זהו דואט רך ומלא חיוניות ונדמה ששני הרקדנים קשורים באיזו הרמוניה מבורכת, מבלי שיש ביניהם מגע או קשר עין. לעיתים קרובות הם עוצרים כמו מחזיקים מחשבה או מונולוג מושתק.

Son of Gone Fishin – מהמפורסמות ביצירותיה של בראון (1981)היא יצירה מורכבת המיועדת לשישה רקדנים. הרקדנים הלבושים בגוונים של זהב נעו בתוך המרחב בסינכרון עוצר נשימה. חותכים את האוויר עם הידים או מרפרפים עם כף הרגל את הריצפה כמו סטוץ מזדמן. ויש איזה הגיון מתימטי ליניארי בתנועות הרציפות עם המוטיבים החוזרים ונישנים, ואף פעם אין קו מכוער או מגושם בפעולות של הרקדנים עד שהכל נעשה יחידה פיסולית אחת זוכרת וחכמה מכל פענוח. וקשה להסביר את זה אך קל לחוש בזה.

You Can See Us- דואט משנת 1995 שבוצע במקור על ידי טרישה בראון וביל ט’ ג’ונס. הדואט הזה שמשתף פעולה עם האמן רוברט ראושנברג האחראי לעיצוב הבמה, התלבושות והמוזיקה, מציב שתי רקדניות בעמדה מנוגדת. האחת רוקדת כל העת עם הגב לקהל נמנעת מכל קשר עין, בעוד השנייה רוקדת עם הפנים לקהל. והכל חי בתוך הניגוד הזה בשלום באיזה חופש חסר תלות.

Set and Reset- יצירה לשבעה רקדנים שנוצרה ב-1983 נחשבת לסימן ההיכר של בראון. מעל הבמה תלוי מערך חזותי שיצר רוברט ראושנברג של שתי פרמידות החובקות מרקע מלבני עליו מוקרן קולאז׳ יומני חדשות בשחור לבן. והתלבושות השקפקפות המעוטרות בהדפסי שחור לבן נוצרו גם על ידי ראושנברג. המוסיקה של לורי אנדרסון יוצרת שכבה נוספת כאשר מידי פעם היא ספק שואלת ספק אומרת: Long time no see באיזה מינימליזם אוטומטי.

תמונת הפתיחה יוצרת מיד תחושת אשליה. רקדנית אחת נישאת על ידי שלושה רקדנים אחרים נראית לנו הצופים, בדיוק כמו שנראית הולכת רגל על מדרכה, כשמתבוננים מטה מחלון בניין גבוה. בהמשך, הרקדנים שנעים כל הזמן תחת איזה אפוס רב-שכבתי, יקפצו ויזנקו לבמה כמו ילדים מאושרים בתוך תנועה של גאות שכמו נוצרה מזרם רציף שעבר בתוכם. מפליגים באשליות, באיזו דמוקרטיה, בתגובת שרשרת משוחררת להפליא של תנועה כאילו אגבית, היוצרת איזו תת-אטמוספירה, שבצאתה לאוויר העולם היא זוכה מיד לאימוץ אוהב ומסרס.

טרישה בראון יודעת היטב מהם הפיגומים הבסיסיים של הגוף והתחושה היא שהיא הצליחה לזהות את אותו משהו פיזי שערורייתי שמפעיל תגובות פיסיות בכולנו, יוצרת מנגנון שמטרתו להוליד חוסר מסקנה. ולגוף הרוקד שלה יש איזו אינטרקציה של נוזל עם העולם ונדמה שהוא מבקש חמצן לא מחוצה לו כי אם מתוכו, כמו כספית לעולם יבקש לחזור למצב הכמוסתי. והיא מצליחה להפוך אותו לכלי תמסורת הנושא בתוכו את הסירוב להשלים עם סופו. וכשיוצאים התחושה היא כאילו לרגע הכל היה ואיננו.