“OCD LOVE” מאת שרון אייל וגיא בכר:
אחרי שבשנים האחרונות העבודות של שרון אייל וגיא בכר הפכו לנוסחה אסתטית, מסה הלובשת בגדי גוף בצבע עור ונעה באוניסון כשבט הרמטי, הם סופסוף מגלים את האור או ליתר דיוק את החושך.
ובעבודה החדשה שלהם העולם הוא של חושך מוחלט והדמויות נבראות מתוך החושך כמו שפסליו של מיכלאנג'לו נבראים מתוך האבן. ממש כמו ציור מרתפי- העולם שמתגלה הוא שבור ורק חלקים ממנו גלויים. ומה שנארה בחושך, בתוך אותו בהיר אפל, הרבה פחות מיכני מהמקובל, הרבה יותר נושם, רוטט, מפרפר.
היצירה נפתחת בסולו נהדר של רבקה הייטינג האיפוק של התנועה כל כך גדול שקשה להסיר ממנה את העיניים. כל הנפת רגל גרובה היא כמו נפילה לתוך חור שחור, אדם רוקד לבדו, עם עצמו, ובה בעת הוא ממרכז את עצמו על הבמה. אוטיסטית ונרקיסיסטית כמו שרק יצירת אמנות יודעת להיות.
באחד הרגעים היפים נכנסים לבמה שני רקדנים הנושאים רקדנית השכובה באלכסון, מתוחה כגזע עץ מוארך. המשיכה והשיחרור של גופה הצידה גורם לבהונות שלה להלום בגופה של רקדנית אחרת הרוקדת סולו. כמו איל ניגוח שהובא אל המטרה, אל הגוף האחר, כדי למוטט או להבקיע אותו.
סיפור בלי התחלה ובלי סוף, לא ברור מה קדם למה, מה גרם למה, התנועה המגוהצת מול זו הניתקת מצטיירות כשתי פעולות המסגירות רומנטיקה של בדידות, ייסורי נפש ומופנמות. כולם עסוקים ביחסים בינם לבין העולם ובנסיון לארגן את פעולותיהם.
בהודעה לעיתונות הסבירה אייל שהעבודה נוצרה בין השאר בהשראת "OCD", פואמה של המשורר האמריקאי הצעיר ניל הילבורן, הלוקה בהפרעה טורדנית כפייתית, וחושף בשירו המרגש את הקשיים בניהול מערכת יחסית אינטימית. יכול להיות, אבל נדמה לי שזו יותר הדבקה, היתלות באיזה אילן גבוה כדי לשכנע אותנו שהעבודה הזאת היא הדבר הכי אותנטי ופנימי.
ולפחות הפעם לא צריך את זה כי הרוח העולה מהעבודה הזו היא רוח של ניכור וריחוק. והרקדנים שנדמה ששתולה בתוכם פעימה מכנית דומה, מצליחים להיות אינדיבידואליסטיים, כל אחד מהם הוא אובייקט ביולוגי טהור שאיבד את מיקומו או מנסה למצוא מחדש את מיקומו בחברת בני-האדם. ובקטעים הקבוצתיים תמיד יש איזו דמות נשית הנעה לצד גבר, הוא מביט בה, היא מסתכלת ממנו והלאה. מעיזה להביט לאחור.
והמוסיקה החיה של אורי ליכטיק היא כמו לופ מתמשך, תחושה חזקה של לולאה המתפתלת סביב עצמה, מעבירים את התחושה של עולם לעצמו, תחום ומפותל בתוך עצמו, דחוס בתוך מיתולוגיה אישית משלו.
לא תמיד זה חשוב אבל במקרה של אייל ובכר עוד קצת צניעות ורצינות אשר מבטלים עניינים החיצוניים למחול, כמו גם הנסיון להפוך אותו להיות קריא במובן האופנתי, סופסוף נותן לתכנים לחלחל בעדינות, כבדרך אגב.
ומעבר לדימויים הבלתי נשכחים, באופן מפתיע וחכם כל הסיטואציות כאן הן לא של מאבק אלא של קונפליקט, ואולי בגלל זה התחושה הכללית היא של משהו שכבר ראינו לא מעט בואריציות אלה או אחרות, רק לא בואריציה המסוימת הזאת.
מדוע כה מדברת אלינו העבודה הזו שלהם? ותשובתי היא של “OCD LOVE” יש תכונה של היטמעות בתוכה; למופנמות שלה יש כוח משיכה. הצופה הנשבה בקסמה נכנס אליה בלי לחשוב על דרך מילוט. הצופה מגיע אל המחול באמצע הפעולה ונבלע בה.
“OCD LOVE” היא כמו פיתוח פילם שחור של הלא מודע. זהו מחול פולמוסי בהווייתו, מחול של פעולות, שבירות ותגובות נגד, מחול שכל סיכום שלו רגעי – סיכום לשעתו.
