(New York City Ballet) סולני הניו-יורק סיטי בלט
לצפות ביצירות בלט קלאסי וניאו קלאסי מהרמה הגבוהה ביותר, זה כמו להחזיק לרגע בנשגב. לראות את השמיים, להביט בהם ולראותם ממש -העורף המתוח, המעיק תדיר, מתיר משהו מן העול, ומגיב פתאום לכוח המושך אל הגבוה. וזאת בדיוק היתה הציפייה לקראת המופע של סולני להקת הניו-יורק סיטי בלט, אחת הלהקות הטובות בעולם, שנוסדה בשנת 1948 על ידי הכוריאוגרף ג'ורג' בלנשין והגיעה להיכל אמנויות הבמה בהרצליה, במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי .
את הערב פתחה היצירה ״בלילה״ (1969) מאת הכוריאוגרף ג'רום רובינס, לצלילי ארבעה נוקטורנים של שופן, וכמתבקש לאורה של תאורה עמומה. שלושה זוגות בעלי טמפרמנטים משתנים, הציגו שלבים שונים בזוגיות שלהם, מעין ארכיון אהבה. הקולאז' של רובינס עוסק בניסיון לקיים, אולי להציל בעצם, איזו אינטימיות, וזה מצליח להיות יותר מרומנטי ואנרגטי אולי ברגע אחד, כשהרקדנית נישאת על ידי בן זוגה, ורטט האהבה נותר בתנועת הפירפור המהירה של כפות הרגליים, מעין מתקפת נגד פתטית שכולה אינטימיות, קרטוגרפיה של עולם פנימי עמוס רגשות. בסוף שלושת הזוגות מגיחים מכיוונים שונים, נתקלים ומכירים זה בזה, ואז נפרדים והולכים כל אחד לדרכו.
היצירה ״להטוטנים (2009) מאת הכוריאוגרף הדני יוהאן קובורג, היתה טריו נלהב, מלא הומור שביחד עם הליווי החי על הבמה של כנר ופסנתרן, יצר מין סיכום קאמרי מתוזמר היטב. להטוטנות אפקטיבית מבחינה חזותית, המשחזרת את הג‘סטות, אבל בלי מוצר, מותירה רושם עמום, דהה.
היצירה היפה ביותר בערב היתה ״אחרי הגשם״ מאת כריסטופר ווילדון (2005). הפסנתר טופף כמו הלמות טיפות גשם, והיא נפתחה עם זוג רקדנים גבר ואישה, שעמדו זה לצד זו והתנדנדו לאט, מצד לצד כמטוטלת. הקווים הקליגרפיים של גופם, ביחד עם הזרועות הארוכות, והרגליים האינסופיות כמו חץ שלוח, נתנו תחושה שאנחנו מתבוננים מקרוב במחוגי הזמן. לא כזמן המנוי, המוכר מן השעונים, שאינו כלל הזמן עצמו, וגם לא כאיזו הפשטה פילוסופית המתחמקת מההשגה, אלא כמו זרימה העשויה מהצטרפות מתמדת. והיו גם מחוות אינטימיות עדינות – דחיפה קלה, חפינת פנים בין שתי כפות ידיים, רגע לפני שהוא השתטח לפניה, כמו בפולחן. היא ממקמת את רגליה כנגד ירכיו, מקשיתה עצמה קדימה כמו פסל על חרטום ספינה. לולא ההכבדה בביצוע של הרקדן, זיקוק התנועה כאן למינימום. רוצה לומר- פחות זה יותר, היה יוצר עוצמה מזככת.
״יהלומים״ מאת ג׳ורג׳ בלנשין, הוא החלק השלישי מתוך היצירה האייקונית שלו "אבנים יקרות" שנחשבת לבלט האבסטרקטי הראשון ונוצרה בשנת 1967. הבלט מורכב משלושה חלקים, בהשראת שלושה סוגים של אבנים יקרות-– ברקת, אודם ויהלומים. כל חלק בבלט מוקדש למוקד חשוב בתולדות הבלט הקלאסי. למרות האיכות הלירית של הדואט הביצוע היה כללי מאד על גבול הטכני. גם היצירה השנייה ״למי אכפת?״ (1970) מחווה לעיר ניו יורק, לפסקול המורכב מ-17 שירים של גרשווין, לקתה בשאננות גלובלית ובטוב לב חסר שיניים.
היצירות של בלנשין הן כמובן שיעור בעל חשיבות בלתי רגילה בהיסטוריה של המחול, ובלנשין הוא מיתוס. אלא שכדרכם של מיתוסים, עבודות מסוימות הופכות עם הזמן לזוטרות, לנתוני-משנה. ובערב הזה, שתי העבודות של בלנשין לא הרקיעו מעבר להומאז' דידקטי ורגשני.
היה זה ערב חביב במשקל נוצה, נטול קתרזיס, כזה שמחלחל בנחת בלי שום טענה עקרונית שתתנוסס כדגל. ערב שהבחירות האמנותיות בו כמו הויתור על יצירות שלמות, והביצוע המהוסס והבינוני, נתנו תחושה של פירורים לאוכלוסיות שוליות, שלהם לא היו זוכות בשום דרך אחרת, מנטרל את האפשרות להנאה אמיתית.