בעבודה החדשה שלה יסמין גודר חוזרת למפגש עם חומרים פיזיים ורגשיים ואביזרי במה מהארכיון האישי של יצירותיה מ- 15 השנים האחרונות. בוחנת דרכם מחדש את דיוקנה כיוצרת מבצעת, ונותנת לצופים תפקיד פעיל באקט המדידה או הבדיקה.

על הבמה ולאורך היצירה גודר נמצאים ביחד איתה גם שני מוסיקאים: הפסנתרן מתן דסקל ונגן הויולה משה אהרונוב. הנוכחות שלהם על הבמה כל הזמן משתנה. לעיתים הם חלק מהפסקול של היצירה, מותחים תחתיה שטיח, לעיתים הם מציתים את גודר, זוממים תחתיה או מותחים בה מיתר, רוקדים איתה או מספקים לה את המבט הגברי המתבונן שהיא צריכה בשביל לחשוף חולשה או לצבור כוח.

גודר מציבה אותנו ביקום חדש, כאילו שהיא זיהתה התנהגות משונה של חלקיקים בגוף והיא מנסה לפענח את התנהגות החומר. מה באמת יש כאן, איך החלקיקים מתנהגים. והגוף שלה תאב, דחוס באגרסיה, כאילו שהוא קיבל רשות להיסחף מבלי לסנן, להיות בולמי. והיא קופצת, שועטת קדימה כמו פרא אציל, בעדינות מחוייכת זוממת, עוטה שכבות של בגדים מריקודים שונים, רק כדי להיפטר מהם, שורפת סנטימנטים לצורך אנרגיה. מנסה לחזור הביתה, לגוף הסנסואלי, הירוי, המתריס לשון, הרץ קדימה, הכמעט נושך אגרוף, החורק, הזועק, השותה מים פשוט כי הוא צמא. והיא מעשנת או נשכבת על שכבות של פרווה בהתפנקות נדירה מתרככת, אבל גם ממהרת לעטות על ראשה ראש אריה. הקר־חם הזה, יוצר דרמה שקטה של אסון שגרתי, זה שיביא על ראשה את המאכלת. כי הרי אין דרך אחרת להרוג מיתוס- לחסל את המופרז.

גודר מנסה לחזור לנקודה שבה אין חלל ואין זמן והיא מהווה את הפוטנציאל של כל מה שקיים. זוהי נקודה שאנחנו לא יכולים להבין אותה אבל היא התקיימה, ואנחנו נמצאים כאן בשל העובדה שהיא הייתה קיימת. ועכשיו עם ההבנה הזו אנחנו צריכים להתחיל להסביר מה התרחש.

ואין אצל גודר שתיקה או שקט. אצלה הן ההבנה והן אי ההבנה מקורן אחד: התנועה או התזוזה, הדיבור, כלומר נסיון והכישלון להבין ולתקשר. והקולאז’יות בעבודות שלה איננו אלא נסיון לחדור אל מורכבותו של העולם ואל הסימולטניות של המחשבה. בניגוד למה שחושבים, הקולאז’ אצלה איננו פירוק אלא המחשת מסלולי חשיבה מקבילים, מעין ריבוי פרטים וחדות מקסימלית בשביל נצחון הפרטים על התמונה הכוללת.

גודר היא פרפורמרית יוצאת דופן ואני חושבת שהצגה של היצירה בחלל הסטודיו, היתה מיטיבה להראות את הפרוטרוט של תהליך היצירה, לחשוף את הלך הרוח הסדנאי, הנסיוני, המעבדתי לעיני הצופה, להוליך אותו בדרך שעשתה בעצמה, אבל הבמה היא לעולם פיתוי.

זו עבודה שהקולאז’יות בה קצת משונה אבל היא שמרה אותי ישובה על קצה הכיסא שקועה עמוק במתרחש. אני יודעת שיש לא מעט ספקנים או כאלה ששואלים את עצמם שאלות לגבי כנות העבודות של יסמין גודר. נדמה לי שפתרון החידה אם החיפוש שלה באמת אמיתי תלוי פחות במה שנמצא בתוך לב גופה ויותר אולי במה שנמצא בתוך ליבנו. אני מאמינה לה, ואתם נסו להישאר ערים.