“I-Dare-u” מאת אורין יוחנן:

אם יש בשנה האחרונה מקום שמממש את הפריווילגיה של האמנות לספק ביקורת חריפה של ההווה, שלא שוקד ליצור ממוצעים זהירים ומחושבנים לכלל הקהלים המדומיינים, אלא פועל באורח עכשווי ונוקב יותר, זהו תיאטרון קליפה. את העבודות הטובות ביותר של יוצרי המחול העצמאיים ראיתי השנה שם.

ואל השלל המבורך הזה מצטרפת היוצרת והרקדנית אורין יוחנן עם העבודה “I-Dare-u” המעמידה דרך דימויים פיזיים חלל שהוא שיקוף חזותי של נפשה המסובכת מסוכסכת. בונה מלכודות, מציבה פתיונות ומכשולים, מנהירה את מהלכי הנפש, את עוצמת הפנטזיות הסודיות והסוטות שלה כמו גם את היצירתיות האדירה.

והיא מתחילה חסרת ראש, גופה העירום, למעט תחתונים לבנים, מגיח נטול מגדר מבין קיר הבנוי מרצועות נייר הנמצא בעומק הבמה. ולא ברור אם הגֵו הזה הוא נשי או גברי. כי שרירי הטרפז והגב הרחיב יוצרים מפה גיאולוגית, מיפוי חסר גיל. והגוף חסר הראש הוא אולי האופציה הכי טובה של הגוף להיות חסין עד תום מפני הרוע. בהמשך היא תשיל מעליה זוגות רבים של תחתונים, מעדנת את הגוף, מדקקת אותו, מחלישה אותו עד רמה של פגיעות. נצמדת לדפי הנייר היא משרטטת בשתי מברשות סילואטה נשית הקיר, הציור והגוף הופכים בהם לאחד.

והיא תמשיך ותשנה פנים: אוספת את שיערה לפקעת ומתרוממת על קצות האצבעות, נעה כבלרינה מכאנית ששדיה חשופים ופיה מפיק שרשרת נייר ארוכה. כמו קופה רושמת שכל מה שנפלט ממנה, כל מה שנאמר בה הוא קפלים. ואת פקעת השיער שלראשה היא תטבול בצבע שחור ותכתוב "miss fit" הופכת את הרגע לטקס בעל עוצמה לירית. היא תהפוך דף תמים לאקדח מדגימה מנחים שלמים מתוך סרטי אקשן. יורה ונורית, נרתעת לאחור.

היא תעטה מסיכת נייר לבנה שמתרוממת ממנה מצנפת ותסתחרר, נעה בסכיזופרניה מוחלטת בין דמות מתוך אירגון הקו קלוקס קלאן, לאישה מהאיים הקאריביים. במהירות מחליפה צורה, משנה מצב צבירה ונעלמת.

ובכל פעם שיש איזה רגע של ׳מצאתי׳ כמו בסיפורו המפורסם של ארכימדס כשהוא למד כיצד למדוד נפח של גוף כלשהו, מתברר שזה לא מדוייק, ושמה שמתרחש על הבמה הוא נוכחות אקטיבית של שפה בבריאתה. ואת זה קשה לתפוס. אפשר רק לעבור מעליה כמו בלשים בפנסים, להשלים נתונים. כי הגוף של יוחנן הוא מבוך, מכניזם פועם בו קורה לנו אחת משתיים-לומדים את היוצרת או נלכדים ברשתה.

בעבודה “I-Dare-u" יוחנן מעצבת גוף פרטי, ולפיכך תודעה פרטית אשר יכולה להתקיים בתחומו רק כסוד כמוס.

ואפשר לדבר על הביוגרפיה, על האכזבה הפרטית והמשפחתית מכך שיוחנן נולדה בת, אבל לטעמי זה לא העניין. וגם חבל, כי ההיתלות באילן הזה יוצרת סמליות הרמטית, מחטיאה את אותו יקום של תשמישים גמישים שמתרחש מול עינינו. כי זו עבודה שנמצאת בתהליך תמידי של הטלת ספק עצמי ובזה כוחה.