מאת בובי ג'ין סמית׳ “Harrowing"
בפתיחה של "Harrowing", העבודה החדשה של בובי ג׳ין סמית׳ ובן זוגה לריקוד ולחיים, הרקדן אור שרייבר, התחושה היתה שאנחנו צופים באנקת-הכאב של הזוגות המנוצחים, הכבולים בסימטריה לאיזו תנועת מטוטלת נצחית, אינסופית ובלתי ממוצה לעד. והשיבושים הם כמעט מינוריים: הרתעות קלה לאחור, התרוממות על אצבעות, אגרוף קפוץ שלוחץ את הציפורניים אל תוך הבשר. ואין רגע שבו הם או הגופים שלהם מתרוקנים ממשמעותם ונותר רק המקצב המונוטוני מה שהופך את עושר הנגיעות של סמית׳ ושרייבר לכמעט שירה טהורה.
סמית׳, בת ה- 33, שהיתה מהרקדניות הבולטות בלהקת בת שבע, החליטה לפני שנתיים לפתוח בקריירת סולו, היא עזבה את הלהקה ואת ישראל ונסעה לסן פרנסיסקו שם יצרה את העבודה הנוכחית ביחד עם הרקדן האמריקאי דייוויד הארווי. כפל משמעות מעניין יש לשם העבודה, "Harrow" הוא גם משדדה-מכשיר חקלאי שתפקידו ליישר את הרגבים בשדה, והוא גם פועל שמשמעו להיות במצב של מצוקה ומתח.
ובתוך הדואט הזה המורכב משבע סצינות, היא פורשת טווח אפשרויות נרחב של אינטראקציות זוגיות, שפע רגעי חיים מתוקים ומתוחים, נוגעים נוגים, או מהססים. ונכון שיש לנצח את קב הנאיביות בעבודה כדי להשיג איזו שריטה החותכת אפידרמיס חלקלק ומעלה לפני השטח דוק של דם, אבל הפתיחה המהפנטת היא כמו קפסולה של נשמת העבודה עד שקשה מאוד להוסיף עליה. ולכן כשסמית׳ נפתחת מהמדיטטיבי הדקורטיבי לכוחני־הרסני, לקרבות ומריבות שמשבשים את הסדר הטוב, זה לא תמיד מצליח.
אחת ההחטאות היא הבחירה להשתמש באביזרים, באותה ערימה של כפיסי עץ מהוקצעים שסמית מביאה לשרייבר, כדי שהוא ישעין אותן זו כנגד זו, בזווית מדוייקת, כדי שזה יחזיק דימוי של בית. זה רגע מסורבל ולא נחוץ שמחזיק בעיקר מטאפורה שחוקה ובנוסף הופך את הפיצוץ הזוגי לפיצוץ מבוקר. כך גם פס הקול המעט מתקתק, והשתיל הקטן הנובט מהגוף נוגה ככל שיהיה.
יחד עם זאת, בזכות האמת הטמונה ביצירתה של סמית׳, ההזמנה לחקור יחד איתה או לצדה היא תמיד מסקרנת ומבטיחה. והפסיעה של העבודות שלה על הגבול הדק שבין התענוג לעינוי, ובין מושגי הפגיעה והפיתוי, נעשית ברגישות רבה. והעיסוק המרכזי שלה בבריאת שפה ותחביר, מבנה גופני שלם עבור הנפש של האשה העכשווית, המתמודדת עם הגוף וחשקיו ועם הניכור ומחיריו, הוא מבנה נחוץ.
כך הוא לדוגמא הרגע בו שרייבר מטיל לרגליה שק בד לבן, סמית׳ נוטלת את השק ומאוננת עליו, מה שהופך את רגע האוננות לרגע של בת אדם לבדה בחדר במצב של כמיהה וציפייה, רגע של מיזוג עמוק ואישי שיותר מרגע של תנופה של אקסטזה ושיכרון חושים, זהו רגע של קריסה, של החלפת הכוח בחולשה.
סמית׳, היא רקדנית ארכיאולוגית- הגוף שלה הזוכר ויודע, והנכונות שלה למאמץ פיזי, הם הכוח הגדול שלה כיוצרת. וכשהיא מתחילה מפיצוץ בלתי־מבוקר ומתקדמת לאט, בדרך של התנסות ושחיקה, התעייפות וחזרה אל הנשיקה, אל הכיסוף, היא מעמידה בעבודות שלה מתח בין שני יסודות לעומתיים או קריעה פנימית. פה הרצון לצאת עם ממצאים הורג את העבודה מהר מידי.