"Common Emotions”- רגש משותף מאת יסמין גודר
״רגש משותף״ היא עבודה קולנועית מאוד שהדבר הכי מעניין בה הוא שאין לה מרכז, והעין נאלצת להתרוצץ כמו אחרי עקבות של בערה מבוקרת. ומשהו בעבודות של גודר כמו תמיד מחוספס במתכוון, נמנע מהיפה מדי ומעניק לה אמת וכוח.
והיצירה נפתחת באופן אגבי כמעט, כאשר שישה רקדנים בלבוש יומיומי רוקדים באוניסונו. וילון פרגוד צבעוני שכולו טלאים, מורם מאחוריהם אל על, כמו מפרש, ויוצר קלעים עטירי חורים, מעצים את תחושה הסקרנות והעומק. ובכל פעם שאחד הרקדנים מתיצב מימין או משמאל לפרגוד, הצופים מוזמנים להצטרף לעבודה ולרקדנים, נעלמים לנו מאחורי הקלעים, צוחקים צועקים, מטעינים זה את זה בניגוד שבין המסויט לנורמלי לכאורה, וחוזרים. משמרים את הקהל במצב של המתנה. וההענות של הקהל מפתיעה, איך יכול להיות שאנחנו כל כך ממושמעים, מוכנים להיות פגיעים? אולי כי בפנייה עצמה יש משהו מרגש, ואנחנו רוצים להיות חלק מכל זה. אולי כי אנחנו מאמינים שהאנשים האלה מדברים אלינו. אנחנו רוצים להיות האנשים שהם פונים אליהם ואומרים מה צפוי בהמשך הערב ובהמשך השבוע ומה צפוי בכלל. בכל זאת אנחנו מאמינים בעולם הזה.
הנה הם מסתובבים במעגל אוחזים ידיים או מולכים בשורה ואז נפרדים בחיבוק זה אחר זה. או מצטרפים לתמונות קבוצתיות שכמו לקוחות מתוך סצינות קולנועיות שהוקלטו, או מתוך צילומי חדשות שבהם פליטים ניצולים מטביעה, או חסרי ישע בורחים מרעב ומלחמות אל העולם השבע והמתורבת ההודף אותם חזרה. הנה זולגת תמונת פייטה, כשאחד הרקדנים טובל כולו בזרועותיה של אישה מהקהל מתייפח, כמו מצא אושר רגעי בחיקו של הנצח. ולרגעים ובאופן מוזר, מזכירה העבודה הזאת פסקולי צחוק מוקלט בסיטקומים. אנשים מתים מתרגשים. ומהפרגוד נשלפים כמו במעשה קוסמות גם מסיכות, וברדסים ותחפושות אולי כהסוואה ואולי להעצים את תחושת העושר השקרי המתעתע.
וברצף ה׳היסחפות׳ מרחיבה גודר את צרות האופק הישראלי הפוליטי המתבוסס בעצמו אל מוראות העולם שמעבר, מבעד לממד ציורי־סיפורי. מבעד לחורי ההצצה רגל ארוכה נשלחת, ראשים של זוג מתנשק, אדם המושלך עירום בלי הסבר, מתמצת מצב קיומי שעל סף חידלון. והכל במעברים רכים מתעתעים עד שאין זה ברור מה קדם למה ומי קדם למי. ואפשר להתייחס לסימבוליות הרבודה בעבודה ואפשר פשוט להתמסר לאיזו מדיטטיביות עד שנדמה שהמבט והנפש שוקעים אט־אט אל החומר שבמצולות הקיום, אל התוהו ובוהו האדיש לכאורה לממד האנושי. ואין ממש שיא למהלך, ומבעד למראה הדקורטיבי, אף אחד לא באמת מתעורר או מערער, כולם נוחים להשפעה, עד שהתחושה המצטברת היא של רבדים־רבדים של חיים נטולי שם.
גודר היא אלופת המניפולציה והפיתוי, התחושה שהיא מקצועית, שהיא תמיד יודעת מה היא רוצה ועושה, גורמת לצופים לרצות להתקרב ולבחון את ההתרחשויות מקרוב, להתמסר אליה. והיא בתמורה מחברת אותם אל איזה מרקם נפשי־תודעתי קולקטיבי. אני תמיד מתפתה אבל מעדיפה את גודר הממושטרת, המסוכסכת, זו שכוח אקספרסיבי דוחק אותה אל תבניות נוקשות.
ומרתק לראות מה יהיה המהלך הבא ביצירתה של גודר. האם היא תעמיק אל המופשט הלכאורה נינוח וחסר מאמץ? האם היא תשוב אל הממושטר הפיגורטיבי האגרסיבי האלים? או האם היא תמצא דרך למזג את השניים למשהו חדש באמת, פורץ דרך. ובכל זאת אנחנו מאמינים בעולם הזה.