See Her Change מאת יסמין גודר

האישה של יסמין גודר היא איננה דבר אחד אלא ריבוי קטוע. שפע אינסופי של פרטים נעים בתנועה מתמדת. ויש לה  גם קולות שונים- מציפצוף דק ועד מפל גועש וביניהם מנעד רחב מאוד של קולות ובני קולות.

העבודה החדשה של גודר מתחילה בנינוחות, במין אגביות יומיומית- שירה לצלילי המוסיקה שנשמעת

מהאייפון הפרטי, איסוף השיער לקוקו, החלפת בגדים, להתלבש להתפשט במקום חבוי-גלוי, להשתנות לאט מול עינינו.

והבמה היא מרחב של שלוש נשים אבל ככל שהעבודה מתקדמת התחושה היא שמהשלוש תצא רק אחת. והעמימות המשולשת מטעה ומפצלת ומחברת וזו רק ההתחלה. וקשה להכריע אבל גם מיותר כי רק בתוך השילוש הזה של הנשיות, יכולה גודר לתת לכל התשובות להתקיים בו זמנית, ברבדים שונים. רק ככה  כל חיוך פתייני נוצץ יכול להיות גם חיוך מזוייף של אישה עייפה.

והתנועה רוב הזמן חזיתית ודעתנית וקצוות האצבעות מגששות-מחפשות באוויר נקודת אחיזה. רגע הן חמודות, צחוק כמוס עומד ביניהן והן חסרות כל עצמה חושנית. ברגע אחר הן חובשות פאה, מנענעות ישבן, מוציאות לשון. מותחות בעזרת הידיים את האפידרמיס, מוחקות את קמטי ההבעה, ברקע זוהר כוכב גדול.

ויש איזו כנות ואמינות גמורה בויתור על רגש לטובת הדימויים שהופך את הנשים האלה לממשיות כמו מכה.

גודר חוקרת את הגוף לא דרך החומריות שלו אלא דרך שלל המופעים שלו. והמופעים האלה לעיתים פואטים, מדוייקים וחדים כלהב סכין, לעיתים מנייריסטים מבקשים לשכפל שוב ושוב את אותו דבר. ויש גם חוסר אחידות בעבודה, רגעים שהיא נעצרת ולא לשם השתהות מבורכת אלא לטובת משהו לא ברור, שמפוגג את אותו מצב צבירה טעון חשמל החבוי בה.

יסמין גודר פותחת בעבודה הזו הרבה דלתות, שכל אחת מהן שווה מחשבה. וצריך סבלנות כדי לא רק להתמכר לרעש הפתיחה והטריקה שלהן אלא להתבונן  מה נמצא שם מעבר, כדי להתמסר ואולי להיגאל.

קרדיט צלמת: תמר לם
קרדיט צלמת: תמר לם

פורסם בידיעות אחרונות ב-7 למאי 2013


"מזמור" - תמר בורר

"מזמור" הוא מופע של דואטים בו ממשיכה בורר את שיתוף הפעולה שלה עם יוצרים מתחומים שונים.

את העבודה שפתחה את הערב  "פיאנו פורטה", דואט לרקדנית ולפסנתר כנף, העלו הרקדנית תמר בורר והמוסיקאי זמיר חבקין לפני כמעט עשרים שנה. ב"פיאנו פורטה" בורר ספק חבויה ספק מונחת על מדף העץ המכסה את מיתרי הפסנתר, נעה באיטיות, במקטעים שרירותיים המדגישים את הפגיעות. ההשתקפויות שלה על לוח העץ של הפסנתר גוררות שורה של דימויים- גביש קריסטל, צמח מוזר בעל יופי קטלני, מטאור שנפל. והכל נענה לאצבעותיו של חבקין שנוברות בקרבי הפסנתר בצרימה אינסופית.

החלק האמצעי של המופע היה דואט בין רות דולורס וייס, ששרה וניגנה על פסנתר, לבין נגן הקונטרבס יהוא ירון.

וייס וירון הם שני יוצרים נפלאים שפנימם רך וזוהר וחרישי. והדואט המוסיקלי ביניהם נשב חם ומהיר ויצר תנועה רצופה בין הדים שהכפילו ושילשו את עצמם ללא הרף בתוך מכונת סאונד משוכללת. כורכים תבוסה בתוך אקסטזה מאופקת.

את הערב חתמה היצירה החדשה "מזמור" שבה תמר בורר משתפת פעולה לראשונה עם רות דולורס וייס. מעל מעין מסלול של תצוגות אופנה תלויות על חוטים שקופים, אבנים שהובאו ממקומות שונים בעולם. בורר נעה בינות לאבנים ווויס כורעת ברך ושרה שיר של המשוררת הפינית סירקה טורקה שהלחינה. אחר כך היא תנוע לאחור, ותשאר. ודווקא שם בקפיאה במקום, בנסיון להזיז את האבנים בקולה, רחש איזה דבר.

למרות הערכתי לקושי והאמפתיה שלי לתמר בורר, בערב הזה  היתה לי בעיקר תחושה של מאמץ. מאמץ ליצור ליריות אנינה, מאמץ לייצר משמעות, מאמץ להרגיש, ובתוך כל המאמץ אבדנו זו לזו. אולי זה הרגע שבורר צריכה להסתכל מבחוץ על היצירות שלה, נותנת למישהו אחר לרקוד אותן, כדי להחזיר לה את המבט, שהופך את הבוהו לתוהו או לשדות. כדי להזכיר לה לשוב על עקבותיה, כלומר להרחיק לכת.

קרדיט צלם: JEWBOY
קרדיט צלם: JEWBOY

פורסם בידיעות אחרונות ב-29 לאפריל 2013


"מרתון" מאת אהרונה ישראל

הרעיון של "מרתון" פשוט מאוד: שלושה רקדנים (מירב דגן, איליה דומנוב, דניאל פייקס) רצים במעגל במשך 50 דקות. הם משנים כיוון, וממשיכים, מנסים לעקוף האחד את השני, מתעייפים, שוקלים להפסיק לרוץ, מתפרקים ואוספים את עצמם שוב. וכבר כשאנחנו נכנסים לאולם הם בעיצומה של ריצה וגם כשאנחנו יוצאים בסוף, הם עדיין רצים, מכורים למעגל, כיאה לישראלים טובים 'משורה ישחרר רק המוות' או אחרון הצופים.

ככה במשך 50 דקות הם מעלים באוב פרגמנטים של "ישראליות" דרך ג'סטות, מסמנים דרך מילים בודדות ומשפטי מפתח את נתיב קיומנו במקום הזה- לימין הרם, שיקסה, הורה, נחמן, זהירות רימון! , יזכור, אחרי.

תוך כדי ריצתם אנו מתוודעים גם לאישיותם ולסיפורים האישיים של כל אחד מהם. מירב מספרת על ילדות רווית אידאלים של בת למשפחה שכולה מדרגה שנייה, דניאל נאבק בדמות האב ובתדמית הילד הטוב שדבקה בו, ואיליה מספר על הקונפליקט הרוסי-ישראלי שלו ועל בנו.

אהרונה ישראל מנסה ליצור ב"מרתון" עבודה חשופה וסייסמוגרפית, לקלף את אנטומיית הגוף והנשמה מכל מעטפות ההגנה ולהשאיר אותן חשופות ומגולות לחלוטין. והיא שמה ללעג את האנדרטאות כולן, מספרת את הייאוש ושארית התקווה שבנו. עוקדת את הרקדנים ואותנו אל המעגל עד שאנחנו הופכים לחלק מהריתמוס, עוברים ביחד איתם את אותו תהליך אותנטי של סיחרור והתשה מתגברת. נשבים בתוך הצורך לשמור על הצורה הסיזיפית של המעגל ,ומפחדים לאבדו.

והמבנה מבריק בפשטותו אבל דווקא הטקסט שמבקש לרחוש ולהיות מעין מבנה פנימי מרחיק אותנו. והוא מתרומם וקורס כל הזמן, ושעוותם של הרקדנים לא מצליחה לחדור לנו אל מתחת לעור, מה שמשאיר את המרחב גולמי. רק ב'ריקוד העצב מדרגה שנייה' של מירב דגן יש רגע שהקו נהפך לדימום פנימי, שחודר את ליבנו.

מה נשאר מעבודה שכזאת, מלבד הזיכרון ההולך ודועך של אלה שראו אותה? נשארת רעננות, ואיזו רלבנטיות והד עמום ורחוק.

קרדיט צלמת: דורון עובד
קרדיט צלמת: דורון עובד

פורסם בידיעות אחרונות ב-21 לאפריל 2013

 


"החור" מאת אוהד נהרין

אני מתעניינת בחורים אבל משתדלת לא לעשות מזה אידאולוגיה ולכן כל כך הסתקרנתי מ"החור"- העבודה החדשה של אוהד נהרין. "החור" היא יצירה תלוית מקום. לטובתה נבלע סטודיו ורדה של להקת בת שבע אל תוך קירות חדשים הסובבים אותו, ובמרכזו נבנתה במה מתומנת גדולה, מוגבהת רק במעט מראשי הקהל. המבנה האינטימי מושיב אותנו במרחק נגיעה מהרקדנים עד שאפשר לראות את הזיעה, את הפלסטר על הבוהן, את המבט באישונים. ושתי העיניים אינן מספיקות, וקשה לדעת לאן למקד את המבט, אל הבנים שרוקדים על הבמה המתומנת או אל הבנות שרוקדות מסביב, צמוד לקירות במין טבעת הקפית רחבה.

והפתרון המבני, הופך לאיזו איכות אבסולוטית, מכניס פנימה את החוץ האפל הסמיך, באיזה סדר מדוייק ובכפיפות לחוקים המתבהרים לרקדנים בתוך עצמם. ויש תחושה כאילו יש רק צורה אחת של קיום- תמיד בתוך חור, תמיד בתוך ההעדר, ותמיד משהו נע מסביב, מחזיק את האמצע.

קרדיט צלם: גדי דגון
קרדיט צלם: גדי דגון

והחלל כולו ממציא היסטוריה, יוצר עולם שלם של יצורים ותנועות, מעלים את השפע המצויץ של העולם החיצוני מחויב לאיזו מיתולוגיה. ברגע אחד אנחנו בתוך גן עדן שהיה לגיהנום תיאטרלי חשוך, שהדמויות המופיעות בו מגורדות, שרוטות, מתוך האפילה, נקרעות בין קיומן הפיסי למותן. וברגע אחר נדמה שהכל הוא בכלל תשליל זכרון מעולם שכבר נכחד. רק על תנועת הידיים שהזדקרו נוקשות, שנעו בכיוון אחד, שנקלעו למבוי סתום ונעצרו באויר, שנצמדו ללב, לראש, שיצרו כד סביב הגוף, רק עליהן אפשר היה לכתוב ביקורת שלמה.

ורוב הזמן מלהטט נהרין בהצלחה בין הדקורטיבי למופשט, בין החידתי ליפה. יוצר נוסחאות שתחילתן בקו ישר והמשכן כהסתעפות של עורקים. ואז, כשהקסם הופך כמעט לנס שיופיו רב מאוד, ממהר נהרין לכסות את "החור" בסיפור ומשמעות: ספירה בעברית ובערבית שנותנת מימד פוליטי, גברים ונשים, זוגיות, חתונה לצלילי נפילת נפצי פרחים. והרוח שכמעט התרוממה צונחת. וחבל, כי אם נהרין היה נוהג כהרגלו, וסומך על תבונתם הפנימית של הדברים, יכולנו להישאר שעות בחושך, מתמסרים לפלא, כשרק איוושת הנדנדות מכרסמת בשקט באותו ריתמוס עיקש, והאויר מרטיט סביבנו כמו להבה.

פורסם בידיעות אחרונות ב 11 לאפריל 2013


"מרתון 40" מאת רונית זיו

ב"מרתון 40" מפרידה רונית זיו זוגות של נשים מרצף החיים. כולאת אותן בעולמן, מרצון או מכפייה. מבקשת לקחת אותנו ואת עצמה אל נקודת מבט המציבה אותנו בפנים ובחוץ, שיש בה אהדה וגם ביקורת בעת ובעונה אחת. ונקודת המבט הזאת אינה קלה, אך היא כוח יצירתי רב-עוצמה. ואולי ממנה נובע המתח שבין העשייה הנשית לכאורה של היצירות, לראיית העולם הגברית לכאורה שבהן.

ביצירה הפותחת "רוז לא מחכה", שגם זיכתה אותה בפרס "גוונים במחול" ב- 1999, תובעת זיו מהרקדניות דיוק מוחלט. היא מכפיפה אותן למבנה ברור ותנועה נמוכה, כל רגע נע בתוך מסגרת סיזיפית, הסלע שלהן הוא שרפרף העץ. כל תנועה חגה סביבו, לא נותנת להן להרחיק, הופכת כפולת פנים- גם פותחת וגם חוסמת.

ב"מטקות" לוקחת זיו את אותו משחק שיתופי ישראלי- גברי ויוצרת דואט וירטואוזי של שתי נשים. את תנועות ההתמסרות הגבריות מחליפות הרקדניות בתנועות מתואמות של התעמלות אמנותית. לא מוותרות לרגע על היריבות המרה. ואין טיפת רכות מבעד סדקי המכה.

"צרפתית למתחילים",הוא סולו של זיו עצמה. זוהי יצירה מפוטפטת שמזכירה לנו את ההומור העצמי של זיו ואת היכולת התיאטרלית המובנית בעבודותיה.

את הערב חתמה היצירה שגם עלתה בבכורה "קסנדרה". זהו דואט של שתי רקדניות בהשראת דמותה של קסנדרה, אותה נביאת אמת מהמיתולוגיה היוונית שאך אחד לא האמין לנבואותיה. "קסנדרה" היא עבודה שזמן עתיד כמעט לא מתקיים בה. כי בתוך אותה תנועה סוחפת ומתואמת שהן לא יכולות לעצור, יש בהן, ברקדניות איזו ערגה עזה שיאהבו אותן למרות הכל ועל אף הכל, או שפשוט יניחו להן לנפשן.

ב"מרתון 40" ישנן ארבע יצירות המדמות בוסריוּת, שנוצרו בכשרונה של אמנית בשלה. הנסיון של זיו לחזור בזמן אל התגבשות האני היוצר שלה, אל לידת הדימוי, אל השפה, מוליד ערב שמה שמציץ מעומקו היא אותה סקרנות אין קץ שעדיין מבעבעת.

קרדיט צלם: Gadi Dagon
קרדיט צלם: Gadi Dagon

פורסם בידיעות אחרונות ב-11 למרץ 2013


Two Room Apartment by Niv Sheinfeld & Oren Laor

The original production of "Two-room Apartment" was performed in Tel Aviv in 1987 by two independent dancers and choreographers Liat Dror and Nir Ben-Gal. Back then the work was considered to be ground-breaking dance, purposely avoiding aestheticised movement language, direct and poor in the good sense of the word. The work and its makers were very well received internationally, and their success opened a gateway for many up and coming Israeli dance makers to showcase their work overseas.

Unfortunately I have only seen a video recording of that production: of the original production: two dancers obsessively moving about the space, marking their territories. The conflict and drama were small-scale, and there was a sense of climax without any force being used. There was also something very formalist and mathematical about the work too.

And now, more than twenty years after the original work was performed, choreographers Niv Sheinfeld and Oren Laor decided to create their own version of the work, after having received the blessing of the original makers.

And indeed, the new version is much different to the original one. Everything still moves in perfect unison, in precise and forced movement sequences, without thinking, through everyday and ritualistic physical gestures, inside two tape-marked territories. In this current version Sheinfeld and Laor's choice to seat the audience around the harshly lit stage, exposes the audience in the same way the performers are, leaving everything to be seen out in the open.

It makes for an honest dance work, moving between a sense of breath and a sense of suffocation. Its power is in the decision to not give over to passion so quickly. And it successfully escapes the predictable erotic turn , bringing us back to the material body, from which our relationships emerge - to the children that we were, before we needed sexuality to fill the innate emptiness we live in as we grow. When Laor undresses and jumps ready and exposed into the arms of Sheinfeld, two distinctively different bodies become intertwined and merge into one. The cyclical movement holding within it the subterranean and the sublime. I will never forget the look on Sheinfeld's face, held high, mouth agape, saying so simply what we never dare say.

by Anat Zecharia, "Yediot Achronot" November 4th, 2012

Source>


A lament for love by Yossi Berg & Oded Graf

“Black Fairytale”, a dance creation by Yossi Berg and Oded Graf, is a meticulous but rough work.

The new work by Yossi Berg and Oded Graf, “Black Fairytale”, appears to be light and charming, but its undercurrent is a lament for love, for dreams, for that utopian, nostalgic place that has disappeared from the streets of our lives, for the ability to say no, for the good that we clearly knew was good, for everything that is not for sale, for freedom.

It all begins with a happy song full of schmaltzy new-age material: be strong, live the moment, keep looking forward – they all sing together, tightly bunched at the front of the stage. The joy reaches its climax just as the music ends, and each dancer goes on his way.

In general, in this work, quite a few words drive the body, and vice versa. One dancer relates a frightening childhood memory in which she climbs the Western Wall despite her mother’s warnings. Her desperate attempt to make her voice heard is so striking because throughout her narrative, the microphone into which she is speaking is held by another dancer who is constantly changing his position.

In another wonderful scene Berg goes through a series of probing questions: you watch the news, know what’s happening in Afghanistan, do you like the war in your country, are you Cinderella, do you support gay marriage, are you vegetarian, are you looking for happiness? To each question Berg gives one answer: “Yes”. He becomes a kind of automaton in order to gain that stupefying happiness, free of worries. As always, Berg’s body captures some essence, binds one with another, the harmer with the harmed, until we don’t know whether to hit him so he’ll wake up or to gather him to our lap and have mercy on him.

In the final scene, one of the dancers outlines the route of a maze using white tape. To the music of Ravel’s Bolero, they move one after another, each assuming a character from children’s fairytales. The stiffness of the march turns into a lyrical, trembling event, until we want this fairytale to continue forever.

This is a meticulous work that manages to preserve some raw roughness that avoids a final finish, and nibbles at the living flesh of the body and of personal memory.

by Anat Zecharia, Yedioth Ahronot 12/9/2012

Source>

 


Land-Research by Arkadi Zaides

Choreographer Arkadi Zaides gathered five solo pieces into a sort of parting hymn from Israel. Zaides' works have a precise and subtle sound in a world of noise. In his new work, "Land-Research", Zaides deals with the ideological formation of the body by its surroundings. The work, which uses the architectural nature of the place and its substance, manages to retain a very precise frequency and becomes a parting hymn, a secular requiem, to this country.

"Land-Research" presents five consecutive solos, with each of the dancers in a restricted physical situation in search of salvation. Zaides places and connects hi performers in a manner that creates stories, absurd routines, truths, and perhaps most of all – the common hunger for transformation. On stage is a panoramic photograph of a local landscape. The dismantled wall of separation we can see immediately creates a concrete space for the dancing body.

Yuli Kovbasnyan moves, and every time she lies down, her body is a reminder of the flat concrete plates comprising the wall. In Ofir Yudilevitch's solo, there is an accumulative movement that doesn't stop. His body is repeatedly flung, tormented, to the floor, and each time he records his own breathing. Raida Adon sings a children's song in Arabic. Every time she stops singing, it seems that she loses something and has to continue from another place. Eventually her body becomes a stain, retaining the struggle between the internal and the external. Sva Li Levy talks with his body, everything is tense and vulnerable, and every moment that body is obliterated and is reborn. Asaf Aharonson redefines balance, but by this time the viewer is so overwhelmed that he cannot take it in.

This is not a piece that is easy to like or embrace. After the external and internal eyes compose the complex picture, it's hard to live with it when you see up close how people live here, in this place. How each person wants to get out of their bodies into the light or dark, through a constrained, teeth-grinding tension. Because no matter what they or we do, nobody here can rescue themselves from the country.

by Anat Zecharia, Yediot Aharonot, August 2012

Source>


לֶאֱרֹג אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר

קַוֵּי אֹרֶךְ וְקַוֵּי רֹחַב, בְּאִטִּיּוּת כִּמְעַט מַכְאִיבָה, כָּזוֹ בָּהּ כָּל רֶגַע הוּא הַתְחָלָה שֶׁל שְׁתִיקָה. וְשׁוּם מִלָּה אֵינָהּ עֲדִינָה דַּיָּה לְבַטֵּא אֶת הַזְּמַן הַזֶּה.

חִפּוּשׁ אִטִּי, מִתְמַשֵּׁךְ, מְדִיטטִיבִי, אַחַר הַיֹּפִי הָאָבוּד מֵרֹאשׁ.
מִקְשָׁה אַחַת כֻּלָּהּ שֶׁקֶט שֶׁבָּאִי שֶׁקֶט, מַחֲזִיקָה אֵיזֶה סִכּוּם צָפוּף, אֵיזֶה סֵדֶר מְדֻיָּק בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ.

אֵין נְשִׁימָה קַלָּה.

רִבּוּעַ קָטָן שֶׁל בַּד לָבָן, קְצָת מְחֻסְפָּס, תָּוִית: oslo xxl, הֶעְדֵּר הַגּוּף, קֹר וְלַהַט בּוֹ זְמַנִּית.
לְהַעֲבִיר אֶת הַיּוֹמְיוֹם מִכִּיס לְכִיס לְחַפֵּשׂ, לְהִתְעוֹרֵר.
כְּשֶׁמְּגַלִּים לוּלָאָה נִּתְקָפִים שִׂמְחָה פִּתְאֹמִית, יֵשׁ לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הָאֶצְבַּע.

חַיֵּיהֶם הַבִּלְתִּי נִּגְמָרִים שֶׁל הַבְּגָדִים, מַכְרִיחִים אוֹתְךָ, שׁוּב וְשׁוּב לְהִתְנַסּוֹת
בְּאִי הַשֶׁקֶט בּוֹ בְּלִי הֶרֶף מִשְׁתַּנִּים פְּנֵי הַדְּבָרִים וְעִם זֶה נִשְׁאָרִים וְקַיָּמִים.
אֲבָל אַחֶרֶת. גַּם כְּשֶׁחֵלֶק נִפְרַם הַסֵּדֶר נִשְׁמַר, כָּל דָּבָר חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ
אֲבָל אַחֶרֶת.

כָּל פִּסָּה הִיא אוֹבְּיֵקְט שֶׁל תְּשׁוּקָה, אִינְטִימִיוֹת שֶׁל יָדַיִם, עַד שֶׁאֶפְשָׁר
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיָּדַיִם רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ הַבַּדִּים.

רֶשֶׁת סְבוּכָה, אוֹצָר סָגוּר, אֵיזֶה כֹּחַ פְּנִים גַּרְעִינִי.
חוּטֵי הַנְּחֹשֶׁת, צבַע הַשְׁתִי, שָׂדֶה שְׂעוֹרָה מֻזְהָב בְּאוֹר אַחֲרוֹן מַחֲזִיק אֶת
הַכֹּל. וְזֶה מִתְחַוֵּר לְאַט כְּאִלּוּ בְּאַקְרָאִי.

כַּפְתּוֹר שטוּחַ קָטָן, לִרְכֹּס, לְהֶחְדִּיר, לִפְרֹם. עֲצַמוֹת, שֶׁנְהָב, שִׁרְיוֹן צָב,
פְּלַסְטִיק שָׁקוּף קָשֶׁה. לִבִּי יוֹצֵא אַחַר הַכַּפְתּוֹר הַבּוֹדֵד הַזֶּה, וְאִם תִּשְׁאֲלוּ
אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת, יִהְיֶה לִי קָשֶׁה לְהָשִׁיב.

שֵׁנִי שַׁרְווּלִים מְחֻבָּרִים כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, לֹא שַׁיָּכוֹת לְגוּף, מוּנָחוֹת
לְבַדָּן בַּמֶּרְחָב הַלָּבָן, עוֹצְרוֹת אֶת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים. הַכֹּל נוֹדֵד הַלֵּאֶה, זוֹכֵר,
חַי. וְכַמָּה דְּחִיפוּת יֵשׁ בַּשַּׁרְווּלִים הָרֵיקִים לְחַבֵּק אוֹ לָעוּף.

וְאֵין מָה לַעֲשׂוֹת עִם כָּל זֶה. אֵיזוֹ הֲקָלָה.

"אוסלו XXL" טקסט לספר אמן:  גלי כנעני  שנקר מרץ  2012

39x19 ס״מ / כותנה, נחושת / 2011
39x19 ס״מ / כותנה, נחושת / 2011

Weaving What Is Left

Vertical and horizontal lines, in an almost painful tardiness, in which each moment is the beginning of silence. And no word is delicate enough to express this time.

A slow, enduring, meditative search for the beauty lost in advance.
One piece is all the quiet in the disquiet, holding some dense summary, a precise order in the nothingness.

There is no light breath.

A small square of white fabric, a little coarse, with an Oslo XXL label, the absence of a body, cold and intense heat simultaneously.
Moving the every-day from pocket to pocket, searching, awakening.
Discovering a buttonhole and being struck with sudden joy, the finger can be led somewhere.

The immortality of clothes forces you, time and again, to experience the restlessness in which things constantly change and yet remain. But different. Even when a part is split open order is maintained and everything is restored, but different.

Every piece is an object of desire, intimacy of hands, until these hands are felt bustling within the fabrics.

A tangled web, a closed treasure, some inner nuclear force.
The bronze threads, the color of the warp, a golden field of barley in the last light grasping all. And slowly it becomes clear, almost arbitrarily.

A small flat button, to close, penetrate, unravel. Ivory bones, turtle shell, hard transparent plastic. My heart goes out for this desolate button, and if you had asked how I know, I would find it difficult to respond.

Two sleeves tie these two wings, detached from the body, placed alone in the white space, stopping the passing days. Everything wanders on, remembering, living. And how much urgency is there in the empty sleeves to embrace or to fly.

And nothing can be done with all this. What a relief.

GALI CNAANI/ OSLO XXL Catalouge,Shenkar 2012 translation Efrat Weiss

IMG_4509
שרוולים / 14x40 / כותנה, נחושת / 2011