״אלכימיה״- להקת המחול מומיקס:

נתחיל מהשורה התחתונה: למרות דמיונו הפורה של הכוריאוגרף מוזס פנדלטון, למרות ראיתו המרחבית המיוחדת במינה ומגוון המצאותיו, עבודתו האחרונה ״אלכימיה״ לא באמת מצליחה לרקוח איזה שיקוי קוסמי מרהיב או  להפוך עופרת לזהב.

כבר עברו למעלה משלושים שנה מאז יסד פנדלטון את להקת מומיקס, אחרי שנפרד ב-1983 מחבר מרעיו שייסדו את פילובולוס. עבודות המחול שהוא מייצר שייכות לסוגת מחול אתלטי, בידורי בעיקר, בעל סממנים סוריאליסטיים, שבה כמה פשוט- אנשים מחופצנים וחפצים מואנשים. ב״אלכימיה״ לוקח אותנו פנדלטון לאיזו עיר עתיקה, לתוך איזה כבשן אלכימי, כדי לחזות בתופעות של טרנספורמציה, מביל אותנו דרך עולם שיש בו אש ומים ואוויר,כובד וקלילות, אור וחושך הכל כדי לגרום לנו לחלום.

וזה התחיל בלהבות אש שעטפו את הוילונות, דג ענק חצה את הבמה, וברקע נעו עצים ושורשים. רקדנים באדום אש יצרו איזה טקס שמאני שהרגיש כמו אותנטיות שמימית מזויפת. רקדנים הלבושים כשלדים הטלטלו בחשכה כשרק מנורת אולטרה סגול חושפת את גפיהם יוצרים אימג'ים של בעלי חיים ומיני צורות גיאומטריות. מראות הכפילו את דמותם של הרקדנים, כך שצפינו למעשה בארבע דמויות שנעו בתיאום. רקדנים הצליחו להפוך בד ללהבה בעזרת מקלות. רקדניות בשמלות חישוק לבנות החליקו על הבמה בצורה חלקה כל כך כאילו היו על גלגיליות, או הסתחררו באוויר וכוכבים ניצנצו.

מומיקס ביקרה בארץ פעמים רבות במהלך השנים ופנדלטון ממשיך ללכת בבטחה באותה דרך שהביאה לו הצלחה מסחרית אדירה והפכה אותו ליוצר שמצליח לשמור על להקה פעילה, יוצר מופעים פופוליסטים, מרצה את הקהל יותר מאשר את מבקרי המחול.

ורקדני מומיקס חייבים לציין, חזקים ואתלטיים להפליא. ובכל פעם מחדש נפשי הפיטר-פנית, התמימה הילדותית, באה מוכנה להכנע לכוח המשיכה שלו כדי למצוא את עצמי בארץ לעולם לא, נושאת עיניים אל מערכות כוכבים שמימיות, סופגת את מה שאינו ניתן למחיקה. כי בדיוק מופעים מהסוג הזה אנחנו צריכים כדי לעזור לנו להתגונן בפני הצער בעולם, אבל גם הפעם זה לא.