״דו-ק״ (DU-K) מאת אייל דדון
המופע ״דו-ק״, ראשי תיבות של דו-קיום, הינו פרי שיתוף פעולה בין להקת המחול העכשווי מבייג'ין 9CDT לבין להקה המחול הבאר שבעית הצעירה והמבטיחה להקת ״סול‘ ומנהלה האומנותי אייל דדון.
״סול״ ודדון נבחרו על ידי מנהלי פסטיבל האמנויות הבינלאומי בשיאן ליצור מופע משותף לרגל חגיגות 25 שנה לכינון יחסי התרבות בין ישראל לסין. והמופע, כך נכתב בתוכנייה, נוצר בהשראת ביקורו של הכוריאוגרף אייל דדון בעיר שיאן, בירת סין הקדומה, המפורסמת בעולם בשל צְבָא הַטֶרָקוֹטָה, יותר מ-7,000 דמויות חיילי חימר בגודל טבעי, ערוכים לקרב שהתגלו לגמרי במקרה במרץ 1974 במהלך חפירות של באר מים.
ולמרות זאת, איזה מזל גדול הוא שהביקור והשהות בת החודשיים של הכוריאוגרף הישראלי וארבעה עשר רקדנים סינים וישראלים בעיר שיאן, לא הסתכם בנסיון לייצר סינתזה בין המזרח למערב, או לבטא את הדמיון וההבדלים בין שתי התרבויות העשירות והדינמיות של סין וישראל, או להסתפק בשילוב של אסתטיקה מערבית עם אלמנטים סיניים. כי דדון לא נגרר לתוך אף אחת מהמלכודות הללו, ומה שקיבלנו היתה עבודת מחול עכשווית במיטבה, אסתטית ומוקפדת.
ואת הזיקה והבחירה של דדון בחיילי הַטֶרָקוֹטָה המוצגים בתנוחת נכונות לקרב כהשראה, אפשר אולי לייחס למבנה ההתקפי ולאסטרטגיה של העבודה, לאותן קומפוזיציות סדורות של שורות וטורים, או לתמונת הפתיחה בה רקדני שתי הקבוצות נכנסים באיטיות לבמה לבושים בבגדים אפורים מונוכרומטיים, כאשר ראשם מכוסה במסכת חימר שתווי פניה מחייכים, מהדהדים את האתניות, אבל נדמה לי שזהו רק היבט אחד בקשת המשמעויות הרחבה שלה.
כי היו אינספור רגעים יפים ב״דו-ק״, כמו אוניסונים בהם נעו הרקדנים כמו בתוך סופת אבק מבוקרת. שני טורים במעין וריאציה של ריקוד משחק ׳יש לנו תיש׳ כל אחד נע בתורו באמצע. ומשם והלאה הכל כבר זז ומתפתל בהתרחשות תנועתית שהיא מוחלטת. שום דבר לא עומד להיות מוכרע. וגם דואט נהדר במין ברית הנרקמת בין גברים. וטריו יפהפה של שלושה רקדנים. ויש גם רגעים של היחיד, מי שהחליט לקחת את גורלו בידיו, האחר, הבודד מול הקבוצה המצווה לרטוט.
וגם מחווה גופנית שתשוב ותחזור על עצמה, תנועת הV, בה אנו משתמשים בשתי אצבעות זקורות, נעשית בפשטות, כמעט כמו תרגיל. אותו סימן נצחון, שמשמעותו תלויה בהקשר התרבותי ובסיטואציה בה הוא מוצג, משמש בתרבויות שונות גם כמחווה התקפית וכעלבון אבל אומץ באופן נרחב כסימן לשלום. המבט על פני הרקדנים מזכיר את אותו חתול סיני-יפני הניצב בפתחם של בתים למזל.
העבודה של דדון היא רעד של קווים שחוצים זה את זה ומחזקים זה את זה ההופכים למקשה אחת שלעולם לא ממש פוסקת. ויש לו חוש הומור ואת היכולת לעבור מתנועה מהירה וסוחפת אל רגעי דממה בתוך מבנה כוריאוגרפי מסודר היטב. ולמרות שהעבודה של דדון מעט נשרכת ומתארכת, המאגיה של היפה לועגת לכל מאמצינו האינטלקטואלים.