:״רייב משין״ מאת דוריס אוליך
הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך היא תופעה שלא נכנעת לאף תכתיב אסתטי, יורה ביקורת לכל הכיוונים מבלי לבצע אפילו פלייה אחד. אחרי שנחשפנו אליה לפני שנה במסגרת פסטיבל ישראל, כשהציגה את יצירתה "יותר מעירום“, היא מעלה בפסטיבל תמונע הבינלאומי את "רייב משין" (Ravemachine), דואט שעלה בבכורה בוינה בפסטיבל המחול אימפולסטאנץ ב-2016.
אוליך כמי שמתעסקת ב"גופים פוליטיים“, מבקשת לשחרר את הגוף שאסור בכבלים חברתיים ובמוסכמות, ממשיכה את דרכם של כוריאוגרפים כמו להקת DV8 שעסקו בגוף הפצוע מתעבים את האסתטיקה במשקל קל של המחול הפורמליסטי האמריקאי, שהכחישה לתפיסתם את ההומניות של הרקדן. ביחד עם הרקדן הנכה מיכאל טורינסקי היא יוצרת מופע שמנסה לפרוץ את המוגבלות הפיזית להפוך את הרעידות שלו לאקסטזה טהורה ואת כסא הגלגלים החשמלי שלו למכונת רייב, סופת אנרגיה פולטת עשן, כשהכיתוב על המשענת של הכיסא ״כל הנוחות שבעולם״ מלהג בנו עם כל סיבוב.
ב״רייב משין״ מתמקדת אוליך בדיאלוג ובמערכת היחסים בין האדם והמכונה, האקסטזה והצורה, החוסן והשבריריות. מחפשת תנועות שבהן האנרגיה הופכת חשובה יותר מהצורה, תנועות שכשהן מטעינות את הגוף הן כמו סוללה המחוללת אנרגיה נפשית.
וכל זה לוקח זמן, השינויים בהתחלה זעירים מה שמאפשר לנו להרגיש את היכרות מוזרה וגם את המוזרות המופלאה של גוף האדם. והגוף הלא צפוי של טורינסקי מופיע כנוף זר המורכבים מחלקים, שביניהם מתנהלים יחסים חידתיים. תנועות עוברות שינויי-כיוון מפתיעים וכך גם מחוות ביטוי. המוקד והנוכחות של טורינסקי הם חסרי רחמים ומוחשיים כל כך, לאורך רוב המופע. הגוף מנופץ לקונגלומרט של תשוקות. כשאוליך בעמדת הדי.ג׳י מחליפה בזה אחר זה טְרֶקִים מותחת את הזמן ומתדלקת את הגוף בקצב הטכנו. הצלילים הצולפים מניעים את הגוף של טורינסקי דוחפים אותו ללכת על ברכיו, או להחליק על הריצפה, או אל העמידה הזקופה,המפתיעה כל כך. הקול הוא גוף; לצליל יש ידיים המגיעות לחלל, הצליל חוצה את המחסום בין הבמה לקהל; גלי הקול משתלטים על החלל והקהל בעצמו נכנע וזז- אי אפשר לעצור אותו.
אוליך לעומתו בקושי עוזבת את אזור הנוחות שלה מעמדת הדי.ג׳י וכשהיא עושה זאת תנועותיה מוגבלות על ידי מגפי פלטפורמה ורודים, ועדיין המהלכים שבהם היא משתמשת כדי לחקות את תנועותיו של טורינסקי כשהיא עוברת מתנועה לתנועה זורמים מגופה בקלות רבה כל כך. מנכיחים את ההבדל בין צורה לתוכן. כאשר הוא משלים תנועה בדריכות ועם מיקוד נפשי, הגוף שלה בקלות נותן את הצורה.
אוליך מצליחה ב״רייב משין״, באמצעות ההתבוננות הסובייקטיבית של טורינסקי, לייצר התבוננות במבנה אנושי ולכן חברתי, אקונומי ופוליטי. מציבה את טורינסקי כ'אובייקט אאורטי', ומתייחסת להכרחיותו ביצירה ולהתבססות היצירה על אותה יחידאיות של טורינסקי .אף אחד אחר לא יכול לבצע את היצירה כי היא נוצרה לגוף ספציפי. העבודה חותרת תחת אותו ביצוע מהיר של המחול המשכיח מאיתנו את הדימוי הנייח-הסטטי שיש לנו ביחס לגוף, ומכריח אותנו להטיל ספק בהפשטות ובניגוד בין הגוף הממשי והלא ממשי, או החומרי והלא חומרי. אני קיים וכבר לא קיים בעת ובעונה אחת, אני כבר לא שם. כשעל העין להתאמץ כדי ללוות את הנזילות או ההיעלמות הזו. ההגברה כאן היא אלקטרונית ולא כפי שנהוג כשהמחול רוצה לצעוק, עליו למצוא מחוות קיצוניות.
הגוף נחשב היום למוצר הצריכה היפה והפופולרי ביותר ושער החליפין הארוטי והשימושי שלו ניתן להסבה אוניברסלית, כתב פילוסוף התרבות ז׳אן בודריאר. מספר כמעט בלתי ניתן לתצפית של אסטרטגיות משמשות כדי לייצר את הגוף הזה. בשנות ה- 90 הפכה פגיעותו של הגוף לנושא מובהק במחול. כאן אנו עוסקים בצדו השני של הגוף המאומן, זה המצויד ביכולת להתמודד עם סכנה. הנושא עכשיו הוא השבירות, הזיקנה והמחלה, פגיעות הגוף והיותו בן תמותה. לכן דווקא כשהמחול בוחר להתעסק בשאלות של גבולות הגוף, הוא גם בעל פוטנציאל ביקורתי של התנגדות לגישות אלו, וגם בעל פוטנציאל מוסרי, וזה אולי חשוב היום יותר מתמיד.