״Come Jump With Me״ מאת יוסי ברג ועודד גרף:

הרמן מלוויל, כתב ביומן מסעו בארץ הקודש ב-25 בינואר 1857, את אחד המשפטים המדוייקים ביותר שנכתבו על הארץ הזאת אי פעם: ”שום ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה – ובמיוחד ירושלים. לרבים, האכזבה שוברת לב”.
והדואט הזה נע בדיוק בין הציפיות הרומנטיות לשיברון הלב. בין האין עתיד כאן, לאין לי ארץ אחרת. בין הישראלי, הצבר שנקלע לכאן בעל כורחו, לתיירת שהגיעה לכאן התאהבה והתגיירה.
״סליחה, האם זו ארץ הקודש״ שואל משתאה הרקדן יוסי ברג את הרקדנית אוליביה קורט מסה, כתייר או כישראלי החוזר לארץ אחרי שנים ארוכות של העדרות. ״אני אוהבת את ישראל״ היא ספק עונה לו ספק מאשרת לעצמה את הבחירה לחיות כאן. והשאלות והתשובות יחזרו על עצמן באינטונאציות שונות, בדיקלום, בשיכנוע, בספק. וכשהם לא יוכלו לשבת יותר הם יקפצו עם דילגיות מתישים את הגוף הפיזי רעש הצליפה של החבל מכה על הריצפה חסר רחמים. וחלל הבמה נראה כמו מגן דוד שצלעותיו עברו פיצוץ בלתי מבוקר. ויש גם סימון צבעוני של שמיים, וים שהוא תמיד הבטחה לאופק חדש. בעיקר אם מתעלמים מהמיתולוגיה שאנחנו כאן נלחמים על חיינו מול האיום הערבי, לזרוק אותנו לים.
״אנחנו אוהבים את ישראל״ הם מתרגשים ביחד ומתנשקים כמו בכרזה נוסטלגית של ׳הסבר פניך לתייר׳ מטעם לשכת התיירות הממשלתית. והדימויים יתגלגלו זה בזה באיזו מידתיות וחוש קצב כשהם נופלים וקמים. כשהם הופכים כסאות למין הר חומה. כשהם קובעים גבולות מחדש. כשהם זורקים אבנים ונורים ונופלים ושוב זורקים ושוב נופלים. מי הם? ערבים, מתנחלים חיילים. לא מפסיקים לרגע את שפע רגעי החיים מפוטפטים, מפוספסים, קומיים, קוסמיים, מתוקים ומתוחים.
באחד הקטעים שנשמע קצת כמו טקס הדלקת המשואה, מספר ברג למסה שהוא לא עשה צבא, אומר ומיד מונה כמכת נגד שלל תפקידים שלו במופעי מחול בתפקיד חייל. משתמש בגופה של מסה לשחזר תנוחות שונות עקרונות בסיס לירי. כאילו ששירות בצבא ההגנה לישראל הוא תפקיד אמנותי קומי.
ויהיו גם אינסוף סוכריות לב אדומות להמתיק את הגלולה המרה עד בחילה. ממשיכים לשחק בכאילו ובנדמה לי כמו דוגמה מובהקת לבדיחה שצוחקת על מי שצוחק עליה ונגמרת בבכי. בסוף בהשלמה של מנוצחים, הם ישייטו ביחד לעבר עולם חלופי של היסטריה מצוננת היטב. רחוק מכאן.
ב״Come Jump With Me״ מצליחים ברג וגרף בעזרת מסה לתפעל את החלל, את הרגש, את המדומיין הקולקטיבי, בהצלחה אמנם אבל חסרה כאן פעולת ניקוי וליטוש ביחסים בין הטקסט לתנועה, או החלטה אחראית על מה עומד במרכזה. כי הכל שווה באותה מידה עד שנדמה שהתקווה של היוצרים היא שההצטברות תאשרר את הערך של העבודה.ז'אק דרידה כתב בספרו ש"הדבר הנכון לתרבות הוא לא להיות זהה עם עצמה.” קרי: זהותך התרבותית שוכנת בנבדלותך מעצמך. זהותך בשלילתך את עצמך כבעל זהות. אותו דימוי-זהות הוא עניין רציני במיוחד כשנעשה כאן נסיון לכפות את נקודת המבט הגופנית על המקום הזה בימים האלה בזמן הזה.
ועדיין,הרטוריקה האישית והמיתממת, הדילוג מעל הדיבור על ערבים והכיסוי של האתוס הציוני כגופה תחת סדין, הן בחירות חשובות כי כנראה רק ככה אפשר לדחוף לנו את כאב הככה-זה ישר לפרצוף.