״חשוף על חלודה״ מאת יסמין גודר

כשיצאנו מהמופע ״חשוף על חלודה״ מאת יסמין גודר, חבר שצפה בו איתי תהה: איך יכול להיות שמשהו שהוא כל כך לא אהב בהתחלה, הפך למשהו שהוא מאוד אהב. וחשבתי שאצל גודר כמעט כל עבודה מפעילה אצלנו דריכות בשל חוסר הידיעה המתמשך שלא יודע לצפות  מה תוליד התנועה. ומה שנפרש ב״חשוף על חלודה״ זה מצבור רגשות מסועף ובלתי ניתן ללכידה של האנושיות;  וככזה אין כאן שום דבר משחרר, בטח ובטח שלא טבעי בצורניות הצורמת המלאת עווית. ובנוסף, מוקד הכוח בעבודה הזאת הוא המשוקעות המוחלטת של הרקדניות בעשייה וברגע. 

וארבעת הרקדניות יחד עם גודר עצמה נעות כעדת שותקות המשוחחות זו עם זו, ככנופיה חייזרית שרק פסע בינה לבין הדיבור החי. כולן שותפות לניסיון ולכישלון להביע את עצמן באופן מושלם, כולן מבקשות לתחום את גבולותיהן האוטונומיים, את זהותן, בוראות בעקביות ובהתמדה מרחב של השתקעות שאין בו רגע של מנוחה. 

וגודר לא בונה כאן תנועה יפה או המשכית וזורמת, אלא מייצרת שבר ארכיטקטוני פנימי בתוך הגוף. התנועה מחולקת לשני כוחות מנוגדים שפועלים בו-זמנית, מפצלת בין החלק העליון לחלק התחתון, עד שנדמה שלגוף אין ברירה אלא לאבד את השלד שלו, מוותר על הזקיפות, מאבד את האחיזה בקרקע, נע במעבר כפוי בין התפרקות לקיפאון, הכאב נכלא בתוך המפרקים. 

רק הזרועות הנשלחות בפראות לאוויר פועלות בניגוד גמור לקריסה של הרגליים. הידיים לא מבקשות לנוח, הן חותכות את המרחב, תרות אחר אחיזה שמסתיימת בכפות ידיים מאוגרפות הדוחקות את הרצפה והתקדמות על מפרקי האצבעות. התנועה הזו מעבירה אותן בהרף עין מאיכות של גוף אנושי מקונן לאיכות של חיית טרף. וההתקדמות הזו על המפרקים הופכת את הידיים לרגליים קדמיות, ממחישה כיצד הכאב מקרקע את הגוף בחזרה למצב הישרדותי קמאי. 

ויש גם שפה תנועתית מקודדת, כמעט טקסית, שבה האיברים הופכים לסימני פיסוק, להברות, לביטוי ראשון של הפשטה: אגרוף הנתחב אל תוך פה הפעור לרווחה, שתי אצבעות מסמנות וי על המצח, אגודל המותח בעקשנות את צד הרקה, וכפות ידיים המשרטטות מעגלים קטנים על הגב התחתון. עד שנדמה שהגוף מנסה לנסח את עצמו מחדש או שהראש והמחשבה מנסים להכיל את מה שהגוף כבר לא מסוגל לשאת. 

ויש רגעים שהאנרגיה הלכודה מוצאת פורקן זעיר. הרטט בקצוות האיברים פועל כנתיך חשמלי שנשרף, משחרר איזה גֵּץ של התנעה חדה שמזניקה את הגוף אל הצעד הבא. והגוף הזה דחוס ומתכנס שומר על איזו פגימה פנימית מכוונת עד שהוא נדמה לאובייקט שהושחת, נפגם או פשוט נזנח לטבע ולחלוף הזמן, או פשוט חווה את זמן ההווה של כולנו. 

וגודר רגישה לניואנסים מאלצת את הצופה לבחון מחדש מוסכמות. מזמינה להקשיב ולראות את כל מה שהוחבא מאחורי הסטיגמות תנועת הזרועות מדמה חריקות ופקיקות של עצמות. וזה אנושי, אנושי כל כך.  כי בזמן המופע לא רגש אחד משתנה אלא כל האופן שבו העולם מופיע- הזמן, הגוף, האפשרות. 

בסוף כשהן קורסות זו על זו כמו קוביות דומינו לאורו של הירח במרכז תאו, כבולות לשלשלאות האחווה הנשית, בהטיה שמסרבת להיות מוחלטת ויציבה, הן נראות בטור אלכסוני כמו דגם אנטומי של שובר גלים או קו חוף שמבקש אופק. המבט אינו מכוון אל הצופים אלא נעוץ בנקודה לא מזוהה במרחב והן מתחילות לשיר, הסכר שהוצב בין הראש לגוף, מתמוטט במקום בו הוא נחוץ במיוחד, ואולי כי כשהדימויים מאבדים מערכם, האמנות פונה אל הצליל, הסאונד המכשף המרפא־מרגיע, הוא תזכורת שהתרבות התחילה עם סיפור ושירה ופרפורמנס במעגל השבטי. הקולות יחד נשמעים כמו אוטופיה.  

וכשהחושך ירד, נשאר עם קולה של אחת כמו היתה היא היחידה שהצליחה לברוח מההווה הכובל: אל העתיד, אל בת האדם המורכבת חלקים חלקים, כמו רק בה, הגבולות עשויים להיבקע. מולידה בקולה את אותה שיכחה של זמן ומקום שמתוכה נולדת הזדהות.