״לֶט גּוֹ״ (Let Go) תיאטרון קליפה
המופע "לֶט גּוֹ“ של תיאטרון קליפה בשיתוף עם מרכז התרבות תאו בהרצליה, בבימויה של עידית הרמן, הוא השלם העולה על סך חלקיו. ולא רק בגלל מה שראינו, אלא בעיקר בגלל מה שהוא מוביל אותנו לראות.
וכמו תמיד בקליפה, מדובר ביצירה פרפורמטיבית שמפרקת את חוויית התיאטרון המסורתית. אין כאן אולם שבו הקהל יושב בכיסאות מול במה, אלא המרחב כולו על חדריו השונים, מסדרונות, חלונות, הגינה ואפילו הגג של מרכז תאו הופך למרחב חי. כך שהבניין עצמו גם מכתיב את הקצב ואת חוויית הצפייה.
הפרפורמרים מובילים את הקהל המחולק לשתי קבוצות בין שבע תחנות שונות המשלבות בין שירה קולית, מוזיקה אלקטרונית חיה. מחול ופרפורמנס. כל אחת מהתחנות מתייחסת למושג אחר כמו מוות, התפרקות, שכחה, התבוננות, טירוף, עונג ואקסטזה. כפי שמעיד שמו, המופע מבקש מהצופה המחפש להתחקות אחר עלילה ליניארית לשמוט את מנגנוני הפענוח הרציונליים לטובת תודעה משוחררת. ובמקום לנסח לעצמו סיפור קוהרנטי, לותר על כל ראייה של השלם לטובת מארג של דימויים, טקסים קטנים, ורגעים שבהם הגבול בין הקהל למבצעים נסדק. חלק מהקטעים מזמינים שיתוף פעולה פאסיבי או אקטיבי, בעוד אחרים מזמינים התבוננות שקטה, אבל משהו תמיד קורה.
שחרור או שמיטה נתפסים לעיתים תכופות כהתפרקות ממושכת או כאנרכיה בימתית, אך כמו תמיד בקליפה, גם כשהם עוסקים בשחרור, מדובר בתוצר של מלאכה קפדנית, ארכיטקטורה מדודה, טיימינג כמעט מתמטי, ומלאכת מחשבת חזותית. הכל כאן מדוד, אסתטי, ומחושב עד אחרון הפרטים. והשחרור שהמופע מציע אינו תוצר של כאוס, אלא של שליטה מוחלטת בפורמט. כי אולי כדי שטקס שחרור יפעל על הקהל, הוא חייב מסגרת נוקשה שתחזיק אותו כך שהצופה יוכל להרפות את מנגנוני הפענוח והשליטה שלו ולהתמסר לחוויה.
"לֶט גּוֹ“ מציע מרחב אמנותי רוחש והידיעה שבכל פינה עשוי להגיח בזווית העין שיבושון משמרת אצל הצופה רמת עניין יציבה. חלונות ודלתות נפתחות אל החוץ, כדורי טניס נופלים מתוך גרם מדרגות מכים על גופה של שחקנית, מונולוג בשפה שעטנזית מלהטט בעברית מחליף משלב לשוני "גבוה" ב“נמוך“ משלב קלישאות וסלנג יוצר דה־קונסטרוקציה המבקשת בכל זאת לבנות משהו מתוך הכלום מגלמת בתוכה בעת ובעונה אחת כמיהה נואשת לתקשורת ואת כישלונה. ומונולוג חשוף באנגלית שמנסה למצוא את הפעולה או התנוחה הנכונה ומסתיים בחפירת בור והנחת ראש באדמה. ויש דואט מחולי שכל תכליתו היא מראה: תנועה שמרוקנת מנרטיב כדי להתמקד במבט שלנו הצופים כנושא, מאיזה מרחק, ומאיזה צד אנחנו בוחרים להתבונן, ומה קורה כשאנחנו מחליפים צד באיזה אופן זה משנה את המבט שלנו על המתרחש.
באחת התחנות הנוגעת במושג שכחה בתוך מועדון שהוא מרכז פנאי לאזרחים ותיקים, מבקש הפרפורמר מהקהל עזרה בלהחזיר לתודעה שלו את מה שנשכח ממנו. מפגיש אותנו עם חפצים שונים במרחב נע מהדומם אל הסיפור החי. באחד הרגעים החזקים השעשוע המשחקי הפינגפונגי עם הקהל נעצר כשהוא מנסה להיזכר באשתו, מעבר לזגוגית ניצבת דמות אישה, קומקום התה מגיע לרתיחה ואד מיתמר מעלה. וזה רגע שלא נשאר רק יפה, אלא ממש חותך. מצליח לפרק אותנו הצופים למרכיבי היסוד שלנו בתוך קתרזיס מבוקר.
ומצד אחד הניקיון החזותי והדיוק התנועתי שומרים על גבולות גזרה חדים, מה שמאפשר מיקוד של המבט, אבל מצד שני יש רגעים שהדימויים חזקים יותר מהדחף ולא מצליחים לגעת בקרום הדק שבין גוף לרוח. יוצרים תחושה מוכרת כל כך של אנשים שצופים באמנות שמדברת על אנשים או על אנושיות כשהכל זולג בנחת.
בסיום המופע, כשכולם חוזרים לחצר הפנימית, למקום שממנו הכל התחיל, הדינמיקה בין הקהל לפרפורמרים מתהפכת כשהם צצים בזו אחר זה על הגג, מביטים מלמעלה אל הקהל שנמצא למטה, חותמים את המופע בביצוע ווקאלי לשירה של לאה גולדברג "זה מכבר“, מחברים את כל התנועה של המופע אל תוך שאלת הזמן החולף. "אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.“ מוגש לאוזנינו ניתוח כמעט מכני של הרגש האנושי. האהבה והשנאה אינן נתפסות עוד כדרמות קיומיות נשגבות, אלא כפונקציות ביולוגיות או חברתיות שיימשכו ממילא, עם אחרים, עם מישהו, ללא שום קשר להיעלמות של האני. הכל יימשך בתוך המנגנון הגדול. "אלוהים אדירים. / עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה“, פועלת עלינו השורה המסיימת בשיר כמטרונום. שום דבר דרמטי לא עומד להציל אותנו, והזמן אינו מרפא, הוא פשוט מצטבר. ולנו רק נותר ההכרח להמשיך לנוע.