PATROL מאת אייל דדון

אייל דדון שוב על הסוס. באמצעים פשוטים לכאורה פורש דדון חיזיון אפל ומרהיב, שיש בו מימד של חופש, אולי אפילו של שחרור, שכל כולו דימויי סוסים. סוסים כה רבים כבר צוירו וצולמו, מליאונרדו, דגה דרך מייברידג׳ עד "נשיונל ג׳אוגרפיק“ אבל אצל דדון הסוס הוא ברשות עצמו, נתון כולו לגחמותיו שלו, לדחפיו ותענוגותיו, מותח את איבריו, מתמסר למקצב הפנימי של גופו. 

ביד קלה ובווירטואוזיות נטולת מאמץ, דדון מדלג בין תמונות ארכיטקטוניות מהודקות, שבהן הרטט האנרגטי מסונכרן בדייקנות עם המקצב המוזיקלי, לבין סצנות תיאטרליות חיות. המוסיקה המקורית, שיצר יחד עם גיל נמט, מוסיפה ליופי. נותנת תחושה שהיא רגישה לאופי הפסיעה, לקלילות השלד, לתזזיתיות התנועה, לבר-חלופיותו של הרגע.

והעבודה נפתחת בסולו מעודן, שברירי ואפוף מסתורין. כשהרקדנית נכנסת לבמה נדמית לקנטאורית חצי-סוסה חצי-אישה, רגלי הסוסה השריריות והארוכות שלה מפלסות דרך בחלל האפלולי והסמיך, והזרועות הארוכות סוקרות את המרחב, שרירי הצוואר נמתחים והראש פונה בדריכות לכל עבר. הסולו הפותח מתחלף בסולו נוסף, של רקדנית אחרת, ולאחריו סולו של רקדן נוסף, בקצב פנימי איטי ומדוד. לאט לאט הופכים כל הרקדנים לסוסים, מאריכים את האיברים, מצליבים את הרגליים, מדגישים את התנועה הנגדית של יד ורגל, סוחטים את המותן. וכשאור חודר מבעד לחרכים של הקיר האחורי, האנסמבל הזה של חמשת הרקדנים הזז בחומריות המרחב, נדמה לוריאציות הולכות ומתבדרות של סוס. באחדות מהן הסוס לובש דמות, קווי המתאר שלו מתפרטים, צורתו מתבהרת. באחרות הוא כולו נפח של גוף, כמעט ללא איברים.

ותנוחות הסוס משתנות לאורך העבודה, אך הן אינן מעמידות סיפור בעל משך וכיווניות רק רגעים שחוזרים על עצמם, ויוצרים מן החזרה תנועה – מופרעת, עצורה. יפת מראה. הכוריאוגרפיה מנווטת בדיוק רב בין הדימוי המדומיין לבין הנוכחות הפיזית של הרקדנים המערים לתוכם חומרים מיתולוגיים: הקנטאורים המיתולוגיים של יאסון ומדיאה, מייצג את התפר הבלתי אפשרי בין גוף תחתון חיתי, יצרי וסוסִי, שמעליו צומח גו אנושי, חושב, תרבותי ומבוית.

שום מהלך לא מחובר למהלך קוהרנטי במונחי המציאות. הקומפוזיציות הנקיות והפשוטות רק מעצימות את התחושה שזהו רישום חוקר ואופי התנועה המקוטעת, שמשלבת פירוק ובנייה רציפה חיבר באופן מרהיב מניפה של יכולות צפונות מופלגות לכל אחד מהרקדנים, בדרכו ובגופו. והם כולם נפלאים: דניאל גור, רומי כהן, אורי מבזבז, נעם סרוקה ואור ששי. ואין בהם די, לא יכול להיות להם סוף.

ולמרות כל זאת, אין זו עבודה על סוסים. דדון מחלץ מן הסוס שאלה: כיצד לרשום הֶרֶף, רגע מהיר וחולף, שהוא חלק מתנועה. כלומר לבצוע את התנועה לכדי רגע אחד, מחותך בלי לוותר על התנועתיות, השינוי, ההתפוגגות. בחזרתו המופרזת מרוב סוסים כבר אין ממש סוס, הדימוי של הסוס מתפרק והופך לתנועה, רק תנועה של קווים בקצב תזוזתו של הגוף הרושם המפשיט מהסוס את עומס הייצוגים המרובים, כדי שנוכל לראות בו דהירה מתמדת של מאבק, במציאות שמחייבת התנגדות יום יום.  

ויש איזו עזות מצח בלהתפייט מעדנות על רישום סוסי עדין ורך במבט מתפעל, הכעס גואה לרגע ומתחלף בהכרת תודה על כך שעוד יש מי שמסוגל להביט כך בחיי אנוש ממסגר איזה טבע ונותן בו את סימני מאוויינו שאיפותינו, קיומנו. אוסף פיסות זמן ומקום בשבריריות פואטית ומחבר אותם לכדי הוויית חיים שלמה. כי מי ששרוי בשקט פנימי מינימלי שמאפשר מבט כזה, שומר על צלם האנוש שלנו וזוהי פריבילגיה במובן הטוב של המילה לספוג מאורו. כי ההזדמנות המוענקת לנו לבחור להביט בהם בעין משוחררת מכאב, מציעה לנו מקלט ארעי מהחוץ ותזכורת שאנחנו עדיין בני אדם מרגישים. וזה יפהפה.