״גוף ענק שקוף״ מאת בשמת נוסן

רגע לפני הבחירות שאומרים עליהן שהן גורליות, יותר מכל הבחירות לפניהן. שגם בימין וגם בשמאל משוכנעים שהן הרות גורל, שמספרים שהן תחרוצנה את דינה של ישראל לחיים או למוות. מעלה בשמת נוסן את העבודה ״גוף ענק שקוף״ יצירה שהתהוותה מתוך התחושה שהחיים במקום הזה ממוסגרים דרך הפגיעות שלהם, דרך האפשרות שהם עלולים בכל רגע להתדרדר או להקטע.

והכל מתחיל עוד לפני שנכנסים לחלל המרכז לאמנות עכשווית (CCA), דרך הברוש שניצב זקוף בכניסה ותופס מיד את המבט. והעבודה ”אמאל׳ה“, מיצב ניאון של האמנית שלי פדרמן שהיא תזכורת לרגש דלוק, למילת תגובה כמעט אוטומטית ברגע של בהלה, או הפתעה חריפה. הגוף פולט קריאה לאם הביולוגית או הטרנסצנדנטלית לא מתוך מנגנון רציונלי, אלא כמנגנון הגנה קדמון, כמעט רפלקסיבי. 

״גוף ענק שקוף״ מתרחשת על פני שתי קומות ומשתלבת בשרידי המיצב של האמנית נרדין סרוג׳י. המופע מתחיל תוך כדי תהליך הפירוק של התערוכה הקודמת, ליד חזית מתכת שכמו התמוטטה אל תוך הגלריה, מה שיוצר מצב ביניים שאינו שייך לחלוטין לאף אחת מהעבודות. היצירה בוחנת כיצד האובייקט הסטטי מקבל חיוניות, וכיצד הגוף החי צובר לתוכו תכונות של סטטיות פיסולית. ונוסן איננה מתחילה מדימוי או מבקשת לייצג רעיון או תחושה, אלא מציבה את הרקדנים ואת עצמה בתוך פעולה ממשית ובמצבים פיזיים אמיתיים. מנסה להביא את הרקדנים למצב שמעבר לגבולות שלהם, להראות את המאמץ, הזיעה והנשימה, ולאפשר לנו להתבונן בגוף הרוקד מטווח קרוב ולא ממרחק תיאטרלי מסורתי.  

זוהי יצירה שהיא מופע משך והיא בנויה כרצף סדרתי של התרחשויות משונות החוזרות על עצמן. כשהצופים יכולים ומוזמנים להסתובב בחלל הגלריה, להיכנס ולצאת, ולבחור את משך השהות ואת נקודת המבט שלהם. בחלל פזורים עשרות כיסאות כתר פלסטיק לבנים, קטועי רגליים שוקעים לתוך הרצפה, סמל ישראלי המוכר לכולנו. לרגע נדמה שדווקא במצב השבור, הקטום, הם הכי יציבים שיש. ונדמה שנוסן מבקשת ליצור כאן מסע אל האנושי, אל מהות האדם, מבעד לחומרים, מבעד לקרעי החורבות של המקום והזמן, ליצור את השלם הישן־חדש, חושפת איזו פגיעות, מציגה גוף שטלטלותיו הרגשיות גלויות לעין והוא נע בתוך מעברים חדים בין שירי הפסקול, בתוך קולאז' של תמונות חיות ששלמותו אף־פעם אינה סופית או מקובעת. טעון בתת־מודע האישי והשיתופי של כולנו. 

ואין כאן נרטיב ליניארי ברור של התחלה-אמצע-סוף, הצופה לא מקבל סיפור אלא אוסף חומרי גלם. מבצע סלקציה מול ההצטברות הזו של זמן, תנועות, לופים, צלילים ודימויים, בורר מתוך המסה הקריטית רק את הרגעים שנצרבו בו ומחבר אותם לקומפוזיציה פרטית משלו. הצטברות שהופכת לאלבום תמונות דינמי. שותל את האסוציאציות, החרדות והזיכרונות הפרטיים שלו. נדרש כל הזמן להכריע מתי לעצום עיניים, מתי להסיט את המבט, מתי לקום וללכת, ואיך לקשור בין הקול ברמקול לבין הפיגום ששוקעת ברצפה. עצם בחירת עיתוי הצפייה והתזוזה בחלל היא זו שמעניקה להצטברות את הצורה הסופית שלה. במובן הזה, ההצטברות לא נועדה להילמד או להיאסף כמידע, אלא להגיע לנקודת הצפה שבה הצופה משחרר את הצורך בשליטה והופך ממתבונן מהצד למרחב שבו היצירה עצמה מתרחשת. 

ולמרות ההרמטיות של הגלריה יש רגע שהחוץ מתדפק, מבקש לפלוש פנימה,  כשהרקדנים נצמדים מבחוץ לחלון הגלריה, נמרחים על הזגוגית ומכתימים אותה בזיעה. המגע הלוחץ מוחץ ומעוות את תווי פניהם האף, השפתיים והלחיים נמתחים ומקבלים מראה מבהיל ואימתני. חולצה חומה ענקית שזזה בכוחות עצמה, במפלס העליון מטרטרת מכונת תפירה, ומפתחות מקרקשים האחוזים בשָׁאקֵלִים מתגלגלים מתוך בטן הריונית שהיא קערת מתכת שהתהפכה על פיה, משנה את הסדר הקיים. כי אצל נוסן הגוף אף פעם לא מנומק, מטה אוזן למשהו פנימי שאנחנו לא יודעים עליו דבר. מבקש להתנער.

אחד הרגעים החזקים ביצירה הוא הרגע בו נשמע גבר לוחם המתאר הפגזה על מוצב במלחמת ההתשה, וקול נערה המנסה לאמן עצמה לשכוח. שתי העדויות המבוצעות בליפסינק מושלם על ידי הרקדנים נלכדים בלופ כפייתי. מהדהדות שוב ושוב,  חוזרות ונשחקות, עד שהן מתפרקות מהמשמעות שלהן. והלופ מתכווץ להברה אחת בלבד. המילים שנתקעות על "כל דבר" מדגישות את הפרדוקס: הרצון למחוק מחזק את הבלתי-נמנע. החזרה האינסופית היא מאפיין של מכונה, לא של אדם. כשהגוף האנושי מבצע לופ שוב ושוב הופך באופן זמני לאובייקט, לפסל, או לרובוט. המעבר מהקול האנושי לקול סינתטי וממוחשב דרך הלופ מדגיש את הקו הדק שבין חיוניות לבין מיכון או אובדן שליטה. הגוף מפסיק "להביע" והופך ל“מופעל". ומצד אחד יש כאן פן מייאש-תחושה של כליאה, חוסר מוצא, ומעגליות שאינה מאפשרת להתקדם. מצד שני המעגליות מייצרת גם מקצב, מבנה צפוי, וסוג של מדיטציה או עוגן בתוך כאוס. 

אחת השאלות הקרדינליות שנוסן הייתה צריכה לשאול את עצמה היא איך מניעים קהל ישראלי, קהל ששנים של מציאות פוליטית מדכדכת, כיבוש מתמשך ושחיקה מוסרית הרגילו אותו "לתפוס כיסא", להתבונן מן הצד ולשמור על הקיים.  מה שמחזיר את השאלה שהציגה האוצרת הילה כהן־שניידרמן לנוסן כנקודת מוצא לעבודה: מה חי באמנות? או אם נרחיב את הרדיוס: מה בנו עדיין חי?

״גוף ענק שקוף״ היא עבודה שאפשר להגדיר אותה כאתר ארכיאולוגי שבו נוסן מבצעת חפירה של חתכי רוחב ועומק. ואולי זהו ניסיון נואש למפות את נפש הארץ הזאת, הפרופיל הפסיכולוגי שלה, ולגבות עדויות, ראיות, שרידים ושאריות של רצף בלתי־פוסק של חיים של בנייה והרס הרבודים זה מעל זה בהווה המסוכסך תמיד.