״על סף״ מאת מאי זרחי

מאי זרחי היא כוריאוגרפית חוקרת, ויצירתה החדשה "על סף" היא עדות למחקר העמוק שהיא מנהלת על הקשר בין גוף ושפה, על הניסיון לבאר את המופשט באמצעות המילה המדוברת ועל הקשר בין כוריאוגרפיה וביצוע. האיפוק המינימלי הכאילו סתמי בעבודות שלה תמיד טעון ומרובד, נושא מתח.

"על סף" מפגישה על במה אחת את הרקדניות עמית זרצקי ואלה גיל, והסטנדאפיסטית עדי הלמן.ומה שעובר כאן יפה הוא ריבוי הפנים של הגוף האנושי, ושל מגדריו השלמים והמפוצלים. דימוי אחד מתפתח לדימוי שני ושלישי. ויש הרבה תנועה של התכנסות וסחרור, עד שנדמה שכל אחת מבקש להיבלע בין השתיים האחרות או לתוך עצמה. ולרגעים כפות הידיים מובילות נושאות אוויר, אוחזות בעדינות מרפק או כתף מעניקות לאיברים לכאורה שוליים, הדהודי משמעות נוספים. הן עומדות יציבות כל גוף פונה למקום אחר, אף גוף כאן אינו מכריז על עצמו כמרכז. מרכזיותם בצניעותם.

בשלב מסוים הלמן מנסה להפוך את התנועה הסינגולרית והחופשית של הרקדניות, וגם את זו שלה, למשהו מובן. מתפקדת כגשר או כמתרגמת בין עולם המחול המופשט לבין הקהל. היחסים שלה עם הרקדניות, זרצקי וגיל, מייצגים את המתח שבין המילה לגוף, ובין הצופה המנסה להבין את מה שפשוט קיים בתוך תנועה. והיא מכניסה ליחסים הללו אלמנט של חוסר נוחות משעשע. כפות הרגליים שלה זעות באי-נוחות כשהיא מנסה להסביר את המחול, ובכך היא חושפת את הקושי של המילים לעמוד בקצב של הגוף. היחסים שלה עם הרקדניות הם יחסי אהבה-כמיהה: היא רוצה להיות חלק מזה, להבין את זה, אבל המקצוע שלה, הדיבור, תמיד משאיר אותה "על סף" החוויה הגופנית. 

היחס שלה לרקדניות הוא יחס של אובזרבציה. היא אומדת אותן, מודדת את התנועות שלהן במילים, ומנסה ללכוד את החמקמקות של הגוף שלהן בתוך הגדרות לוגיות. מנסה לבאר את "זה" – את הדבר המורכב, הפיזי, שמתנדף ברגע שהוא נוצר. הלמן מנסה לפרק את הזרות של המחול. היא מונה את התכונות של הריקוד – הוא כאן ועכשיו, הוא מתנדף, במידה מסוימת, המילים שלה ממשטרות את הריקוד; ברגע שהיא אומרת על תנועה מסוימת שהיא "משתמשת בכוח הכבידה", היא מקבעת אותה ומצמצמת את מרחב הפרשנות של הצופה. היחסים כאן הם של מתרגמת מול טקסט חי: הרקדניות הן הטקסט, והלמן היא הפרשנית שמנסה להנגיש אותו, לעיתים במחיר של איבוד המסתורין.

ככל שהיצירה מתקדמת, היחסים משתנים. מהעמדה של משקיפה מהצד שמנתחת את הרקדניות, הלמן הופכת לחלק מהקבוצה. יש דיאלוג. הלמן שואלת את הרקדניות על מחשבותיהן, מחפשת את האנושיות שמאחורי הטכניקה. הטשטוש. כאשר כולן מתחילות לנוע יחד כקבוצה, היחסים הייחודיים מתפוגגים. הלמן שויתרה על הידע העודף מצליחה סופסוף לזוז והיא כבר אינה הסטנדאפיסטית החיצונית המבקרת, והרקדניות כבר אינן הדימוי. דווקא כשזרחי עצמה מצטרפת לדיאלוג הזה, חושפת את הקרביים של תהליכי היצירה שלה, זה נעשה דידקטי, הופך את הצופה או להדיוט המנסה לפצח קוד סודי או למי שתובעים ממנו לאהוב את היצירה, לקבל אותה.

הסופרת הברזילאית קלאריס ליספקטור, כתבה על אחד מהסיפורים שלה שהטעות שלה היתה שהיא חשבה שהוא סיכום של כל ההבנות שלה, והיא לא הבינה שהוא סיכום של כל האי הבנות שלה. בעבודה שלה ״על סף״ מאי זרחי הפכה את אותו מידע אורגני שהיא צברה לידע פורמלי כך שמה שאנחנו מקבלים הוא את סך ההבנות שלה. את מה שכבר נמצא מתחת לפנס ולא את מה שנמצא בצל.יותר שיחזור מאשר הרהור פתוח למחשבה. וחבל כי עם עם קצת פחות מאמץ, אפשר היה גם להרגיש מלאות, לגעת במשהו נכון ושלם. אולי כי הנמענים האמיתיים של היצירות שלנו לא פתוחים להבנה שלנו, אלא הם יותר פתוחים לשגיונות שלנו ולדמיון שלנו ולתקוות שלנו יותר מאשר לאיזה אמת אחרונה עליהם.