ZŌ מאת אוהד נהרין ולהקת בת שבע

בעבודה החדשה שלו ZŌ (ביפנית: פיל) אוהד נהרין מציע לנו מערבולת מעגלית שמנסה להחזיק שלם בלתי אפשרי. כי כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית, צריך לגשת אליה מפרספקטיבה שמשהה לרגע את ההבניה הקיימת בכל אחד מאיתנו ולבקש להתבונן באלמנטים שמרכיבים אותה. לבחון את מנגנוני הפעולה של הכוח מבחוץ ובפנים תוך כדי הליכה על הקו הדק שבין השתתפות לביקורת. 

ובאופן חכם כל כך העבודה המתקיימת בסטודיו ורדה, ערוכה במעגל המורכב מארבע שורות המרכיבות את קהל הצופים היושב סביב הרקדנים.  והמעגל שנוצר כאן מזכיר דימויים של שעון או של גלגל זמן, שניטלו ממנו מחוגיו. הזמן וזיכרון החורבן מתבטאים כאן בגוף. וצורת המעגל היא אוטופיזם צורת יסוד אידיאלית מסמלת אידיאלים חברתיים וייחול לטוב. ירחים, זֵרים והורה-המעגל המשתלהב של המחול הקבוצתי, המבטא את עוצמתה היוצרת והבוראת של הקבוצה. וכדי להחזיק את המעגל הרקדנים נעים עם כיוון השעון או נגד כיוון השעון, מתרכזים במרכז זרועותיהם שלובות והם שרים, יוצרים ליבה של כוח בחוץ דממה, בפנים רחש בחש.

 ויש כאן טקסטים מדוברים ומושרים בחמש שפות שונות – יפנית, איטלקית, סינית, ג‘יבריש ועברית. מגדל בבל לשוני־חזותי המקיים יחסים של קרבה וזרות, של דיבוב וחשיפת המודחק החבוי בקפלי המילים, פשר המבקש לפרוץ. זוהי "תסמונת מגדל-בבל", המסרבת לקבל את אנכיותם הסמכותית והמבטיחה של המגדל או העמוד. יותר התשוקה של סופיות החיים אל האינסופי בצורת מעגל ההופכת כאן להגדרת שטח-טקס, מרחב שבטי.

ונהוג לחשוב על סיפור בבל כעל סיפור של היעדר תקשורת, או של חטא האדם אל מול הניסיון שלו להידמות לאלוהים, אך יש אופן נוסף שבו אפשר לחשוב על סיפור המעשה כשצופים ב״ ZŌ״. האדם, בחיפושו אחר מציאות סדורה ובלתי כאוטית, החליט לבנות את המבנה המורכב והשלם ביותר שיוכל להקיף את משמעות חייו, כדי להצליח ולשלוט על המציאות שמסביבו. הרצון להגיע לאלוהים אינו מתפרש בגובה המגדל, אלא להידמות לאל כל-יכול שיש ביכולתו לתכנן מערכות מושלמות. לפי תפיסה זו השפה לעולם אינה יציבה או חד-משמעית. היא תנועה מתמדת של פירוק ובנייה מחדש, שמאפשרת לחשוב את הבלתי-נאמר, את השולי, ואת מה שהודר מהמרכז.

ובתוך אותה פוליפוניות הפתוחה לפרשנויות שאינן מבקשות לבלוע זו את זו אלא נוכחות זו לצד זו, ריבוי הטרוגני שאינו מבקש להפוך לאחד, יש גם רגע אחר כשקבוצה נוספת של רקדנים נכנסת בשירת "כשאור דולק בחלונך“. הרקדנים מפרקים את השיר להברות, והגוף לא מגיב לקצב אלא לחומר, לרטט, לשבריריות. והמבטא הזר ששר בעברית מנכיח פער ושסע בין המילה הכתובה לביצוע, הוא אינו עוד פירוש אלא שפה זרה המבקשת לחדור אל מעבר לפרוכת, לכפור בעיקר- באותו תת מודע משותף, באותה נפש קולקטיבית הפוגשת בנוסטלגיה כמה שלא ניתן להמרה.

שותף נוסף ליצירה החדשה הוא המוזיקאי והדי.ג׳יי תאי רונה, שבנה ל־ZŌ שכבות של צליל שמגיבות לתנועה ולהפך. המוזיקה שלו היא תדר, כוח מניע להתרחשויות הנגלות המניח לנו להישאר, ולו להרף עין, לבד עם האסוציאציות והתחושות שלנו. חזקים במיוחד הרגעים בהם הרקדנים נעים במעגל נושאים איתם רמקולים ניידים שמהם בוקע הסאונד, לרגע הם כמו כלי טיס קטנים מאוישים, לא לגמרי ברור מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. מחזירים אלינו את מבטו הקר של המנגנון.

ויש כאן בכי וכעס וצעקה וסולואים קצרים ודואטים שנמהלים זה בזה. וכשהגופים רוטטים, קורסים לריצפה ועולים מחדש, מונים את הזמן, נפלט האגרסיב, כמו זיקוקים בדיסנילנד. אין טעם לנסות להכיל, להגדיר, לשלוט. ורגעי החושך שיורדים עלינו מרחיבים למקסימום את הפער ובינינו לבין הרקדנים שצופים בנו במשקפת לראיית לילה, בין הדבר האחרון שהבטנו בו לבין מה שמתרחש בפועל. עד שנדמה שהכוח של השחור הוא כמו מצפן שמעגן את העולם שלו מלקרוס לתוך עצמו. 

בסוף כשנשאר עם דיוקן מפורק ומורכב מחדש של המציאות, כזה שמסרב להיות מוחלט ויציב, הפיל שבחדר יקבל אוויר שינפח אותו לגודל ממשי. עכשיו כולנו רואים אותו צבעוני ויפה, בלתי ניתן להכחשה, נקודה לחשבון נפש. אין יותר ברירה, העולם כבר לא מבחין בדקויות. ומה שנשאר לעשות הוא להפוך אותו לאתר תיירות, מקור לסלפי שאפשר לעמוד לידו בפוזות מתחלפות של העמדה בצילום קבוצתי, השלב האחרון בחילול הקודש הוא המיסחור. עוד קלישאה גנרית של התלהבות והתרגשות. ואם פעם סגדנו לעגל הזהב, תכלית החומרנות, עכשיו נסגוד לפיל כי מה לנו וללוחות הברית לאותה מערכת חוקי יסוד.

״ZŌ״ היא עבודה שהיא סיכה מושחזת בנפיחות הסיפורים שמספרים לנו ושאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. וזאת לא עבודה שאוהבים, זאת עבודה שמעריכים, מתפעלים ממנה. חוויה אסתטית שהיא כלי לטיפוח חשיבה מופשטת שמרחיבה את נקודת המבט שלנו על החיים, במיוחד בעידן בו אנו חיים המקדש יעילות. ואולי ZŌ היא בדיוק מה שאמר פעם הצייר פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אחרי שיצא מתערוכה של צייר אחר: ״כל פעם שאני יוצא אחרי שראיתי, אני יודע יותר טוב מי אני״. מי אנחנו.