אימפולסטאנץ 2025 | ImPulsTanz the 42nd edition

המהדורה ה-42 של ImPulsTanz, פסטיבל המחול הבינלאומי של וינה, שעלתה השנה בקיץ הפכפך וגשום במיוחד, זכתה להצלחה מסחררת, כל הכרטיסים אזלו ונרשם שיא של 200,000 מבקרים. הפסטיבל, שהתקיים בין ה-10 ביולי ל-10 באוגוסט 2025, הציג מגוון רחב של מחול עכשווי, מעמיד את הגוף כאתר להצפת סוגיות של מגדר, גזע, מעמד ומיניות.

מעניין היה לצפות בפסטיבל בעבודות של שלוש כוריאוגרפיות בנות אותו דור– אן תרזה דה קירסמייקר, מג סטיוארט וסשה וולץ – שהן כיום מהיוצרות הבולטות והמשפיעות ביותר במחול העכשווי האירופי והעולמי. למרות שהשפה התנועתית שלהן שונה מאוד, השלוש חולקות גישה אמנותית ששמה דגש על מחקר, תהליך, ועיסוק בשאלות עמוקות דרך הגוף, תוך כדי פריצת גבולות המחול המסורתי.

איך רוקדים את ברל? היא שאלה שהיוותה את נקודת המוצא ליצירתה החדשה של אן תרזה דה-קירסמייקר ״BREL״. ביחד עם הרקדן הצעיר סולאל מריו (Solal Mariotte) היא מפרקת את התנועות, השפה והדחפים של ברל, שואבת השראה מהמורכבות והמתחים הטבועים בחייו וביצירתו של גדול זמרי השאנסון של בלגיה. הדינמיקה שלהם, המודגשת על ידי פער גילאים של ארבעה עשורים, מעלים באוב את נורייב ופונטיין, סמל הבלט האנגלי אשר הופיעה עם בחור רוסי בן מחצית מגילה, משלימים היטב האחד את השנייה. אלא שכאן הם כמעט ולא נעים יחד, במקום זאת, הם מתחלפים באור הזרקורים, מחליפים סולואים. היצירה עוברת משיר לשיר כמו רשימת השמעה של "הטוב ביותר“. 

דה קירסמייקר רוקדת את השירים הראשונים לבדה, כשסולאל צועק כמה שורות של ברל מנקודה גבוהה יותר. כשהוא מצטרף אליה לבמה, הוא גולש לתנועות האופייניות לה, סיבובים מצומצמים עם זרועות מושטות, משיכות כתפיים, צעדים גרורים, סיבובי גב רפויים. אך המוזיקה של ברל מוציאה גם דברים חדשים  מנוכחותה המאופקת בדרך כלל של דה קירסמייקר, והיא פורצת בחיוכים ומעווה את פניה. לצלילי "Ne Me Quitte Pas" ("אל תעזוב אותי"), שיר פרידה משנת 1959 היא אפילו נוגעת בפגיעות נדירה – ברכיה מתכווצות לשורת הכותרת לפני שהיא מתפשטת ומתנדנדת לאט, סרטון של ברל שר מוקרן על גופה. 

לאורך "La Chanson Des Vieux Amants" ("שיר האוהבים הזקנים"), היא נשארת בחלק האחורי של הבמה, רק מדי פעם מביטה על שטף צעדיו של סולאל הנמצא בקדמת הבמה. הדממה שלה היא זו שמושכת את העין, נתפסת כמו הכרה שקטה בזמן שחלף.

קירסמייקר מקדישה כאן תשומת לב רבה לנקודת המבט של ברל על העולם, צדק חברתי, אהבה, מערכות יחסים, נשים, זקנה וילדות דרך מילותיו העוצמתיות והרב-שכבתיות ונוכחותו הבימתית יוצאת הדופן. כפלמית-בלגית ברור לגמרי כי ז'אק ברל היה חלק מההיסטוריה האישית שלה. ממלא תפקיד בחינוך שלה. ולכן אולי היכרות עם ברל חיונית עבורנו הקהל להערכה מלאה של היצירה הזו. ובכל זאת, בהתחשב באיכות הביצוע, קיוויתי למשהו משכנע יותר. במקום זאת, מה שנותר הרגיש כמו מבט חטוף בפנקס סקיצות: מרמז, מבטיח, אך בסופו של דבר לא גמור. ולמרות הווירטואוזיות שלו, לסולאל יש עדיין דרך ארוכה לעבור כדי להתאים לנוכחותה, ו"ברל" היה יכול להזדקק לעריכה קלה, אבל הצמד הבין-דורי הזה בהחלט מסקרן, ולצפות בקירסמייקר על הבמה זה כמו לראות כור גרעיני-הסדר המופתי והכאוס משמשים בה בערבוביה, והכוח הנצבר נשמר בפנים מחשש לספקטקל פטרייתי מרהיב.

מג סטיוארט (Meg Stuart), כוריאוגרפית ורקדנית אמריקאית החיה ופועלת בברלין ובבריסל. סטיוארט מעניקה לגוף הנע כוריאוגרפיה חלקית, אקראית וזמנית כלומר כוריאוגרפיה שמנסה להפשיט את הגוף מהאידיאולוגיות המובנות בו כמו למשל מוסכמות אסתטיות או מוסכמות של יופי אידיאלי. כפועל יוצא מכך, הגוף הרוקד איננו נושא יותר באידיאל של סימטריה, יופי, נשגבות או תנועתיות וירטואוזית אלא הופך לישות בלתי יציבה, חולפת. הפעם, אחרי יותר משלושה עשורים, סטיוארט משתפת פעולה פעם נוספת עם פרנסיסקו קמאצ‘ו (Francisco Camacho) לדואט ששואב השראה מהשרידים המסתוריים של התרבות הנוראגית בסרדיניה. בשלהי אותה תרבות עתיקה, ענקי אבן שמרו על חופי האי – שרידים לתרבות עשירה שנשחקה באיטיות. 

בעבודה, “steal you for a moment“ המתרחשת בתוך נוף בימתי שבדומה לאתרים הנוראגיים, נראה כאילו הגיע מהעתיד, או אולי אף מתקיים מחוץ לזמן, חופרים קמאצ‘ו וסטיוארט אחר ממצאים רגשיים. מחפשים ניגודיות בגודל ובקנה מידה: תנוחות מינימליות בוערות ברגש, זעם וכוח נדחסים ונבלמים. בעזרת קולם הם מתעלים שפה אבודה, ורוקמים קשרים החוצים יקומים. נפגשים דרך קצב וחזרתיות, מריצים לאחור ומאיצים, מצפינים ומפענחים, יוצרים ושוברים דפוסים. בהקשבה לעבר, הם בונים ארכיאולוגיה של ההווה שאינה מבחינה בין המיסטי ליומיומי. 

בין רצפים כוריאוגרפיים מתוכננים מראש לאימפרוביזציה מרוכזת, באווירה נינוחה לחלוטין עם קטעים של שיחה והתבדחות, אנו עדים לשינוי מתמיד, לאי-רציפות עמוקה מעוררת מחשבה. יש רגע בו קמאצ'ו עומד על כן, לבוש בשריון עץ רעוע. ניסיונותיו המגושמים להגנה עצמית מרגשים ומוזרים. כאילו חירות והישרדות של האמנות ושל האמנים ניתנות למיקוח. ברגע אחר גם לאסון האקלים יש מקום. עם פנסים על הראש, בדומה לארכיאולוגים, הם יוצאים לחפש את החושך שבנו, את הצללים על הנפש שלנו. וכדאי לנטוש ציפיות, לשחרר התנגדות כדי להתבונן ברבגוניות המופלאה של הדימויים, המאפשרים לנו לא רק צלילה למערכת היחסים בין שני האמנים האלה, אלא גם, ואולי אף יותר, מציעים לנו מטאפורה מורכבת לחיים, לתקופה ולמהות האנושית בכלל.

ביצירה "In C" של סשה וולץ (Sasha Waltz) המבוססת על היצירה האייקונית של המלחין טרי ריילי מ-1964 שנושאת את אותו שם, יש יופי צורני, שברירי וחמקני. בליווי מוזיקה חיה וולץ משתמשת בפרטיטורה הפתוחה והדמוקרטית של ריילי המורכבת מ-53 משפטי תנועה קצרים, שברובם נמשכים לא יותר מכמה שניות אך חוזרים על עצמם על ידי רקדנים, באופן אישי ובקבוצות קטנות, ולעיתים על ידי כל ההרכב. וזה מתחיל בפתיחה חשוכה, על רקע שקיעה אדומה, חוצים 11 הרקדנים זה את דרכו של זה כשהם הולכים בשורות על פני הבמה הרחבה. משפט אחד יכלול הרמת ידיים גבוה, תנועה ימינה ושימוש בזרועות כמנוף לסיבוב לפני הנחת ידיים על הירכיים; משפט אחר כולל צעידה קדימה, הרמת רגל ימין ואז חיבורה מאחורי רגל שמאל, משיכת כף הרגל למעלה ולמטה, לפני סיבוב מעגל שלם וריצה קדימה; אוצר המילים התנועתי כולל הרבה ידיים ישרות וקווים מקבילים, ומהווה פלרטוט מתמשך עם אלמנטים טכניים שונים שלעולם לא מגיעים לווירטואוזיות של ממש. ולמרות קלילות התנועה, היצירה שומרת על איכות מכניסטית, ופועלת כמעין מנוע טבעי.

ונדמה בהתחלה שיש מעט מאוד אינטראקציה בין הרקדנים, ויש להניח שכוח הריכוז הנדרש כדי להתאים את האלתור למסגרת המובנית הוא גורם מגביל, אך מה שנראה בתחילה כתרגיל מייגע וחסר אופי סופג בהדרגה כריזמה שדומה לדיו שנספג בנייר. 

ויש מעט מאוד מתח או הפגנת מאמץ, והאנרגיה הכוללת היא קלילה, שיחתית וחסכונית באופן מובהק. ווולץ שמתמקדת בעבודות שלה ביחסים בין הגוף למרחב, העניקה לרקדנים המצוינים שלה את הזכות לבחור מתי וכיצד הם בונים את הפרזות שלהם, והשילוב של שני תהליכים דמוקרטיים אלה (מוזיקה וריקוד) מוסיף רובד נוסף למחשבות על קהילה. וגם התו דו שחוזר על עצמו נשמע בתוך כל זה כמו צליל של קבלת החלטות קולקטיבית, מהסוג ההרמוני, מין כוורת מזמזמת.

ולעתים רחוקות מאוד הקבוצה מגיעה לאיחוד מלא, כל רגע כזה מתפרק שבריר לפני שהוא מגיע, השלם הוא בלתי אפשרי. מה שהופך את רגעי הביחד הנדירים שלהם למתגמלים. ואולי זו הערה על הארעיות של הכל – של ריקוד, של הסכמה, של דמוקרטיה ושל החיים עצמם. ואולי זו בכלל שעה של אימון אסתטי בו היופי עובר דרכנו מבלי שנרצה לאחוז בו.

לעומתן של השלוש, הכוריאוגרפית הדנית מיטה אינגברסטן (Ingvartsen Mette) הנמנית על הכוריאוגרפים הקונספטואליים שפועלים באירופה מראשית המילניום הנוכחי, לוקחת את הפרקטיקה הגופנית לקצוות ההבעה. הגוף הוא הנושא שלה וגם הכלי. העבודה שלה ״לילה הזוי״ (Delirious Night) בהשראת "מגפת המחול" של שטרסבורג משנת 1518 עליה רשם עדות הרופא והאלכימאי פארצלסוס, שביקר בשטרסבורג שמונה שנים לאחר המגפה, על "האשה שהחלה לרקוד, כשהיא מתעלמת מתחנונותיו של בעלה להפסיק, ממשיכה עד שהשמיים השחירו והיא התמוטטה, מתעוותת מתשישות, למחרת בבוקר קמה שוב על רגליה הנפוחות ורקדה ללא הפסקה“. 

מקץ שבוע, החלו להצטרף אליה תושבים נוספים של העיר, רוכלים, סבלים, קבצנים, צליינים, כמרים, נזירות – תחילה תריסר ואחר כך שני תריסר תושבים נוספים, עד אוגוסט, רקדו ללא הפסקה, במרכז העיר וברחובות הסמוכים, מאות מתושבי שטרסבורג, כאחוזי דיבוק, מזיעים, תשושים וחווים הזיות.
לא עבר זמן רב, עד שהמאמץ המרתוני התחיל לעשות את שלו ורקדנים רבים התמוטטו מתשישות, התייבשות, חלקם משבץ מוחי והתקפי לב.
רשויות העיר והרופאים ניצבו בפני אתגר קשה. הם התקשו לעצור את המגיפה המייסרת את העיר ולעזור לרוקדים. הם ניסו תרופות שיאטו את תנועותיהם הפרועות של הרקדנים, מצד שני, בנו במות גדולות ברחובות שטרסבורג, במחשבה שריקודים יתישו אותם ויגרמו להם לעצור, מה שכמובן רק החמיר את המצב והוביל ליותר מקרי מוות וכאוס. הרשויות אפילו שכרו מוזיקאים שינגנו מוזיקה מרגיעה, בתקווה שהיא תאפשר לרקדנים לנוח, אבל זה רק תדלק את הרקדנים. כל מאמצי הרשויות עלו בתוהו והם נותרו חסרי אונים, ללא שום רעיון שיביא לפתרון. המגפה הרוקדת פגעה קשות בשטרסבורג, אשר חוותה פרק מחריד בתולדותיה: אנשים המשיכו לרקוד עד שהתמוטטו ועד סוף אוגוסט, מתו מעל 400 מהרוקדים בעיר. האירוע המוזר הסתיים רק בספטמבר, כאשר הרקדנים גורשו מהעיר.

וגם אצל אינגברסטן האווירה היא שילוב מוזר של אחדות קולקטיבית ופחד, דיסוציאציה ופילוג, רעם המחאה והפוטנציאל לבנייה מחדש. הבמה מתמלאת בגופים המחפשים קשר, מצב הרוח נע איפשהו בין מסיבת מדורה למחאה פרועה. למה אנחנו מתנגדים? אנחנו יכולים בכלל להתנגד? אנחנו רוצים להתנגד?

הרקדנים עוטים מסכות – מסכות של ליל כל הקדושים, מסכות של היאבקות, מסכה של יצורים חייזרים כמו צ‘ובאקה. ורבים מהם חשופים חזה, מכים במקצבים שונים על גופם. אין כאן מנהיג, הנתיב שבו כל אחד צועד אישי ובסגנון חופשי ורק מדי פעם חלק מתשעת הרקדנים נכנסים יחד לקצב. ויש מעגל שכולם בו בועטים אל חלל האוויר, אגן מעכס בצעדי סלסה, חיקוי של כלבים בירידה על הברכיים. פה ושם נוצרים זוגות לכמה משפטים תנועתיים הנרקדים יחד.  ובעזרת גרילנדות המוצבות כתאורה מעל הבמה, חודרות לתוך האולם, אינגברסטן לוכדת את התחושה שנשארנו בחוץ עד מאוחר, חולפים על פני חוגגים, לא בטוחים אם הם יתגלו כשמחים או זדוניים.

וגם יש מתופף הניצב על במה מוגבהת שמניע את היצירה עם פרטיטורה קדחתנית משל עצמו, התנועה על הבמה הופכת אינטנסיבית כאוטית ומלאת לחשים, כולם מחפשים שחרור, מצב טרנספורמטיבי. ולרגע נדמה שחלק מהרקדנים נראים מזדקנים באופן ניכר כשהם מתקבצים יחד בעייפות ותוהים כיצד הם יכולים להמשיך. וגם אנחנו מתחילים להרגיש אותו דבר כשהאווירה מגיעה למצב של סוף הלילה ללא כיוון. והתוצאה היא גם מלאת אדרנלין וגם קודרת. כי הביצוע המהיר משכיח את הדימוי הנייח ומטשטש את הגבול בין הגוף הממשי והלא ממשי, מצב שהוא להיות קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת. האם זהו הרגע בו אנחנו באמת חווים ניצול מלא של מי שאנחנו, כך שתהיה לנו משמעות או ערך. ואולי רק אקסטזה מאפשרת לנו רגע אוטופי של פריחה אינסופית.

קוויריות רלוונטית ונחוצה כאוויר לנשימה של כולנו. אותו שילוב בין נזילות מגדרית שהיא חלק מהשיח העכשווי לבין אותה זריקת דחף של חתרנות קווירית שבאה בדרישות גם כלפי המיינסטרים הלהט“בי. ולכן יש לברך על עבודה אחת מזהרת במצוינותה,״קינות״ (LAMENTATIONS) מאת לוקה בונמור (Luca Bonamore) רקדן, כוריאוגרף ופרפורמר שנולד ברומא וכיום עובד כיוצר עצמאי בוינה. בונמור העלה עבודה שלא נתקעת בשלב סימון ועיצוב הזהות באופן הבסיסי ביותר של "מי אני מה אני" אלא נתן לנו בדיוק את סוג הבעיטה בתחת שאמורות לספק המחשבה והגישה הקוויריות.

ב״קינות״ בונמור מתעניין במפלצתיות בסטייה ובקלישאות סביב אותה תופעה עתיקת יומין העונה לשם 'קרוזינג', בניסיון לאתגר אותן. שוטטות במרחבים פתוחים או סגורים בחיפוש אחר סקס, היא מסורת שלפי השמועות החלה בשל התפשטות חוקי המוסר בשלהי המאה ה-19 שאסרו על יחסים חד-מיניים. ואתר הקרוזינג של בונמור הוא השירותים של האופרה בוינה. אל תוך הבמה הצחורה מלובן כשעל גבי פודיומים מונחות אסלות, נכנס בונמור בפאה שחורה ארוכת שיער לבוש מחוך לרגליו מגפים שחורים עד מעל הברך שעקביהם פרסות. הוא נע כמו סוס אצילי, יצור קנטאורי חשוף ישבן, אותו יצור מיתולוגי חייתי, המייצג כוח גולמי, תאווה, והשתוללות. ברגע מסוים הוא משליך מעליו את הפאה ונשאר בתחתונים יופיו הנערי מעלה על הדעת את קופידון-אותו בעל כנפיים, המתהלך בין שושנים והמצויד בקשת ובחיצים, אשר פגיעתם מציתה תשוקה מינית. בשלב מסוים מצטרף אליו לבמה בחור מסוקס עם איבר מרשים, הם נעים יחד בספק ריקוד חיזור ספק ריקוד חצר. מהר מאוד נדנדת חבלים שיורדת אל הבמה מאפשרת סצנת פיסטינג- פרקטיקה מינית שנולדה בעידן המודרני. יוצרת היפוך בכך שהיא מדמה פעולת הרבעה בסוסים. הסוס הצעיר הפך למרביע ואנחנו הפכנו למציצנים. ולבונמור יש את היכולת להיות שובב ומפתה, רך ועדין ופגיע אבל גם ערמומי, נאסף לאזכור שקיומנו כאן נתון בסכנה פיזית מתמדת. ואפשר לדבר על מיניות כשימוש זה בזה ליחסי הכחשה הדדית, או על האדישות של הריבוי, על חגיגת סקס שהוא המפלט הפרטי והדרך היחידה והפתטית שלנו לזיין את השיטה.

ואפשר לחשוב על פוקו שבספרו המשפיע ל״פקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר״ טוען ששיעבוד אמיתי נולד באופן מכני. החשש של בני האדם מפני "מה יגידו" הוא כשלעצמו טכנולוגיה חברתית כוחנית ויעילה של פיקוח זה דורי דורות, היא בעצמה מערכת מצלמות האבטחה המותקנת כמעט בכל מקום.

בכל מקרה, ״קינות״ היא עבודה שדורשת מאיתנו הצופים רגע של התכנסות חזרה פנימה לפני יציאה נוספת למרחב הפומבי. כי חרף אותם קולות זימה, אימה והתענגות שכולנו משמיעים, כל אחד נושא לבד את גורלו.