פסטיבל הרמת מסך 2014

"הרמת מסך", פרוייקט הדגל של משרד התרבות והספורט שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול, התאפיינה השנה באיזו מונוכרומטיות מוחלטת. תחת ידיו של איציק ג'ולי, המנהל האמנותי החדש, נפלטו לחללים בסוזן דלל אפשרויות מחול רדומות וזנוחות, שעשויות היו להבריק אם משהו מתוכן היה מצליח להתרומם. כי הפעם למרות הנסיון למתוח את גבולות המחול, מעט מידי עבודות הצליחו להעמיד מול עינינו פרטיטורה יוצאת-דופן לראיית העולם, מייפות את ימינו בקסם. וזה לא בגלל הנטייה הגורפת של ג'ולי לפרפורמנס. זה בגלל שבשביל לרקום אלטרנטיבה, כדי להראות לנו את 'מה שיכול היה המחול העכשווי להיות', חלה על המנהל האמנותי יחד עם חובת השכנוע והשעשוע גם חובת הדיוק. בדיוק בשביל שחירות ההמצאה תקרב אותנו אל איזו אמת ולא רק תנסה לעצבן את המשמרים והשמרנים או תהפוך את הדברים הפשוטים למסובכים באיזה כובד ראש צחיח. בסוף קיבלנו יער שלם של חולשות שכמעט והסתיר את העץ הבודד.

העבודה הטובה והשלמה ביותר מתוך ששת המסכים היתה "תיכף אשוב" של הכוריאוגרפית איריס ארז. זו עבודת מחול עכשווית שכוחה נובע דווקא מהגישה החוקרת והמתעניינת באנושי היומיומי. מחזיקים יפה את העבודה זוג הרקדנים איילה פרנקל ואופיר יודלביץ' שהאינטימיות של היחסים ביניהם מציפה טקסטים ישירים ומביכים של בני זוג תל אביבים, הנעים ביומיום בין חוויות אוכל ללוח החזרות. שום קפיץ לא נמתח או שלח יד אל נפשם בגסות ובכל זאת משהו בהתפנקות הילדותית, בחזרה כהד זו על דבריו של זה, בשמירה על העצמאות במרחב הביתי, ובנטייה להכנע למצבי רוח שהוכתבו בהוראת המחשב- כל זה בנה מהלך יפה, ונחבט ומצחיק. מצחיק כפי שרק הייאוש השבע יכול להצחיק. והכל עמד נכון בלי טיפת יומרה לסנגר על איזה חטא אנושי.

והיתה גם העבודה "האקט" של עדו פדר שהתחילה מצויין אבל מהר מאוד שכחה להיפרם ומיהרה לרוץ לאיזו שורה תחתונה. אולי כי מישהו כבר צעק 'סטופ'.

ראיתי את רוב העבודות למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי. הרוב היה מאוד ראשוני. הייתי אומרת: חסר סיכוי.

לפעמים לא לעשות דבר יכול להיות מועיל מאוד אבל בעבודה "כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו, הבחירה של הכוריאוגרפים להסתתר מאחורי הקלעים ולתת לילדים להתגלות היתה בעוכריה. כי למרות בועות הסבון היפות שהופרחו וצביר הגחליליות שיצרו המכשירים הניידים, הכל נראה קצת כמו מופע סיום ביה"ס. היה משהו עצוב לראות ילדים כל כך צעירים כבר משחקים ילדים, פניהם וגופם למודי הבעה ופוזות, כשהם מבקשים מאיתנו שנתפתה למתיקות ונמחא במרץ כפיים.

באופן הפוך לגמרי בעבודה "557" של גלית ליס התחושה שיש כוריאוגרפית היתה בעוכריה. הנסיון לנהל את קבוצת הנשים המבוגרות או לעשות איתן משהו מועיל גרם לעבודה לסבול ממלאכותיות. אם ליס היתה משכילה להמשיך את תמונת הפתיחה עד הסוף, אולי היה לעבודה תוקף אמנותי. כי בהתחלה מישהי רצה במעגלים, כל פעם אחת אחרת הצטרפה, בריצה קלה לפעמים סוחבת רגל היא מאיטה, לאט לאט נוצרת דבוקה צפופה במרכז הבמה, כל אישה בקצב המתאים לה, כשכולן נעות נגד כיוון מחוגי השעון. אולי לנצח את הזמן הארור והשלכותיו.

העבודה "הטבע הטובע" של תמי ליבוביץ' העמידה רגעים ששווה היה להיעטף בהם אבל היא נותרה כשירבוט ספונטני. אירגון הדוק יותר בין החלקים, היה גורם לנו לחוש שעוד ניתן לתפוס ברגע האחרון בזנבה ההדור של תקופה או לחלום אותה בהקיץ.

בעבודה "באגים" של מרב כהן היתה חסרה נוכחות, כריזמטיות שתצליח להחזיק את כל הכשלים. רוב הזמן המחשבה נדדה לתהיות על הדוד שנשאר דולק.

״THE RE-BIRTH״ ההפנינג שיצרה לילך ליבנה כדי להוליד את הגוף הנשי מחדש בעזרת שלוש רקדניות היה מגושם ומיותר. המחויבות של השלוש לדחיפות של ליבנה הרגישה כמו ניצול, והדבקות של ליבנה בדיבור הניו-אייג'י כמו גם הבקשות הרציניות שלה מהנוכחים לדמיין, הותיר אותנו במרחב מסחרר של זיוף. אולי צריך להתאמץ קצת פחות כדי שיעלו אליך לרגל.

בשורה התחתונה: אין צורך להתעקש לגרור מאחורינו את גווית המחול כאריה מאובק כדי להראות כמו אלה שמדברים באומץ.