״תשוקה היא צייד בודד״ מאת מיכאל גטמן
מעולם לא היו לנו מלים רבות כל-כך. כל אירוע בחיינו מלווה מיד בפרשנות, והרשתות החברתיות מבטיחות שכמעט דבר אינו מתרחש בלי שיוסבר. ובכל זאת, קשה להשתחרר מן התחושה שככל שאנו מדברים יותר, אנו מבינים זה את זה פחות.
ביצירתו "תשוקה היא צייד בודד", הכוריאוגרף מיכאל גטמן מעמיד על הבמה מבנה מתוחכם שמבקש לפרק את הזיקה שבין גוף, משמעת ודחף פנימי. השם השואב השראה מהרומן הנודע של קארסון מקאקולרס, מסמן מראש מרחב שבו התשוקה איננה רק רגש רומנטי, אלא כוח מבודד, צורך בלתי נשלט המבקש פורקן בתוך מערכת סגורה ונוקשה של חוקים.
הרומן שפורסם בשנת 1940 נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות האמריקאית והגותיקה הדרומית, עוסק בחוסר היכולת הבסיסי של בני אדם לתקשר ולממש את כיסופיהם העמוקים ביותר. השם והתמות של "הלב הוא צייד בודד" הפכו לאבן שואבת בתרבות, ומשמשים עד היום כנקודת התייחסות ליצירות העוסקות בציות, תשוקה, מבנה מול כאוס והכמיהה להיראות ולהישמע. והשיבוש הזה של גטמן מהלב כישות רגשית, אל התשוקה ככוח אובייקטיבי זר ומבודד, מכין את הקרקע לכל מה שהיצירה עוסקת בו: האופן שבו בני אדם מחפשים מסגרת, חוקים או מנגנון חיצוני כדי לתעל לתוכם את הדחף הכאוטי שלהם.
וגם כאן, כמו ברומן, כל הדמויות מחפשות ”ציד“ כלומר תשוקה פנימית שתגאל אותן מריקנות הקיום. מנסות למלא אחר הוראות של מנגנון שגדול מהן כדי להפוך את תשוקתן למשמעות מובנית. כשבליבה של היצירה של גטמן עומד חיפוש מתמיד אחר שפה דרך מהלך דרמטורגי עדין שהולך ומזכך את עצמו ככל שהמופע מתקדם. וזה מתחיל מבליל של מחוות, שברים, קטעי הברות, מקצבים ורעשי רקע רפלקסיביים הנראים ככתב יד שטרם גובו לכדי משמעות. אט-אט, דרך המשמעת והציות לפרטיטורה, הגוף עצמו הופך לטקסט: כל מתיחה, עיוות פנים וצעד מסונכרן נרשמים בחלל כסימני פיסוק וכאותיות של שפה חדשה, נוקשה אך טעונה. אבל גם כזו שאי-אפשר לחלץ ממנה מסר יציב.
וארבעת הרקדנים המעולים מתן כהן, אורי מבזבז בשמת נוסן, ואביתר עומסי, אינם פועלים על הבמה כ"מכונות תנועה" צייתניות, אלא כסובייקטים שנאבקים בתוך המסגרת. הנוכחות שלהם טעונה בחיוניות חשופה וכל מחווה נושאת עמה משקל של הכרעה קיומית, כשהם מצליחים לצקת נשמה ובשר אל תוך המבנה המהודק.
והחיפוש אחר שפה ביצירה מקבל ביטוי קולי ופיזי מובהק דרך נוכחותו של סטנד התווים במרכז הבמה. הקול שנשמע בראשית הדרך אינו מילולי במובן הקלאסי, אלא מקורטע ובוסרי, מורכב מאנחות, עיטושים, הברות בודדות והתנשפויות מסונכרנות. אולם ככל שהרקדנים נרכנים מעל הסטנד ומגיבים לטקסט ולהוראות המונחות עליו, הקול מתיישר לכדי פרטיטורה סמכותית: רצף של תכתיבים, הטיות לשוניות ופקודות ביצוע שמחייבות את הגוף להיענות להן. והתחושה היא שהטקסט המדובר אינו משמש כלי לדיאלוג אנושי חופשי, אלא אמצעי משטור נוסף, מערכת של חוקים קוליים שהגוף נדרש לתרגם ולבצע בדיוק נמרץ, עד שהמילים ממצות את כוחן ונמוגות לחלוטין אל תוך השקט.
"המוזיקה הייתה בתוכה. לא רק בראש שלה, אלא בגוף כולו… היא נזקקה למשהו שיחזיק את זה, למבנה, אבל כל מה שהיה לה היה רק הדחף הריק לדעת איך להיות." כותבת קארסון מקאקולרס. וההחלטה הדרמטורגית של גטמן לזקק בסוף את כל העומס השפתי, התנועתי והווקאלי ולהשאיר רק אלומת אור אחת, מהדהדת בדיוק את התובנה הזו. כי לאחר שהשפה, הג'יבריש והטקסט הגופני מיצו את עצמם במאבק מול התכתיבים, לא נדרש עוד עומס שפתי תנועתי או ווקאלי. אלומת האור היא השריד הנייח, הטהור והבודד של התשוקה, המקום שבו הנוכחות הקיומית אינה צריכה להוכיח ציות, אלא פשוט להיות, משוחררת מן הרפלקס שלנו הממהר לסווג מיד כל אמירה. כי לעתים אי-ודאות היא תחילתה של תשומת לב. האפשרות לראות אחרת.