״שריד קדוש״ מאת יוריפידס לאסקרידיס

אם אתם מבקשים לחוות אירוע של תיאטרון מחול מעמיק בלי קמצוץ חנופה, שמנכיח את גודל הכריזמה והחושניות של אמן, את הטסטוסטרוניות אבל גם את האסטרוגניות הלא מתנצלת שלו, לכו לראות את ״שריד קדוש״, מופע היחיד של הכוריאוגרף והבמאי יוריפידס לאסקרידיס שבא מאתונה, שם יש לו להקה קטנה בשם ׳אוֹסְמוֹזָה׳ אותה הקים ב-2009.

בתוך חדר מאולתר, מחסן של תוהו ובוהו, נע לאסקרידיס על עקבים גבוהים, בתוך חליפת גוף ספוגית מבליטה חמוקיים, המעניקה לו מראה של אישה הבנויה לתלפיות על סף הגרוטסקי. אישה ארכיטיפית שלובשת את מימדיה-מדיה ויוצאת לעבודה. זו שצלליתה הפונקציונלית נהפכה כבר ללוגו, והיא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד.

והיא נעה לעיתים בהססנות מפחדת לעזוב את המרחב הבטוח של השטיח או נעה בבטחון מלא לעומק הבמה, ושם היא ספק מתעמלת ספק רוקדת, וממהרת לטופף בצעדים קלילים של גיישה מאחורי מניפת ענק ומתרסקת, וקמה מנוצחת עם מסמר ופטיש לתלות תמונה.

וזוהי דמות של אישה שנדמה שנמלטה מתוך אחת היצירות של הנס בֶּלְמֶר. האמן הגרמני-צרפתי שנהג לרשום גוף חסר מבנה אנטומי ידוע ועל בסיס עיקרון הפרדיגמטיות מדגיש איברים, חיבורים ואת הארוטיות העצמית של הסובייקט הרשום בציור. ולאסקרידיס לוקח אותנו אל תוך מעין מופע ווֹדְווִיל- מופע בידור פרוע וחריף ושופע גלאם עתיר דמיון וכישרון, של להקת יחיד.

ויש ב״שריד קדוש״ שימוש חכם בסאונד ותאורה, ודיבור בג׳יבריש, ומעברים מהירים ובליעה של רגעים לתוך חושך כמו בצפייה בשקופיות. ונדמה שהוא מצליח לעורר מחשבה על כל כך הרבה דברים: על אברי גוף, תפישת גוף באמנות העכשווית או באמנות בכלל, דימוי גוף בתרבות העכשווית, על אמנות גבוהה ופורנו נמוך למשל, על אמנות פלסטית וניתוחים פלסטיים, על היחס בין אנטומיה וייצוג או מבט ותשוקה, סירוס, על פיזיונומיה ומטפיזיקה ואינסוף השילובים ביניהם. יוצר אינדקס של סטריאוטיפים – קלישאות הטמונות עמוק במציאות.

והמשך, הזמן הקצר של המופע, לא נותן לבדיחה להישחק. כי בסוף למרות גלי הצחוק הפרועים מה שנשאר איתנו היא אותה תמונת גוף היברידי, מוכלא, איברים שאינם מצטרפים יחד לגוף הרמוני או אחדותי, אלא נשארים כערימה עצובה, אולי אפילו ברוטלית. וזה מבריק.