״קוּמָא״ להקת המחול ורטיגו

לא פשוט לשנות את מצב הרוח. מצב הרוח לא טוב – ולא רק בשל איזה דכדוך מהמצב או שפיפות קומה קיומית. מצבה של הרוח, של ענייני הרוח בתרבות, מצבו של הרוחני באמנות – בנסיגה. ״קומא״, יצירתן החדשה של האחיות נעה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן ללהקת המחול ורטיגו, מבקשת לעורר את הרוחני. יחד עם ארבעה מוזיקאים המלווים את תשעת רקדני הלהקה בנגינה חיה על הבמה בניהולו של איתמר דוארי, נערך טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם. 

והרקדנים ישובים בחצי גורן מקלות במבוק ארוכים תלויים מעל ראשיהם כשרקדן הנושא סלסלה על כתפו מפזר עלי כותרת צהובים עשויים בד, יוצר מעגל פנימי שלאט לאט הולך ונסגר. הצבע הטעון מפיק מיד עצב ועדינות. וכמו תמיד אצל ורטהיים יש איזו נינוחות הרמונית גם כשהתנועה מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים, במשחקי קומפוזיציה וביחסים בין הרקדנים. כולם גוף וצלם. ויש גם ניסיון יפה ונבון לבחון את המונח הקולוסאלי "נפילה" מבחינת היקף המשמעויות והקונטציות הנלוות לו. דרך גלישה מטה החלקה וההתרוממות בחזרה. התנועה הסיבובית, ההופעה וההיעלמות, גלגולי חומר בחומר, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות, חושפת את הרקדנים המלוטשים והרהוטים שיצרו איזו מאגיה מעצם נוכחותם. קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם.

ויש כאן מקבצים אשר מושכים חוטים עדינים של זיקות הנובעות מצורה רגע אחד כזה הוא כשקבוצת רקדנים כורעת על ברכיה, הופכת לחומה אנושית מדורגת הם אוחזים באחת הרקדניות ששוכבת  במאוזן נושאים אותה מן הרצפה ומגלגלים אותה מעלה במעלה החומה לשניים נוספים שעומדים ומניחים לה לשוב ולהתגלגל הלאה וחוזר חלילה. שלושה רקדנים טעונים מפליאים להסתחרר, מניפים תוך כדי תנופה זה כל כתפו של זה וגולשים בחזרה דרך הגב מבלי לעצור את הסיחרור, ושוב בהיפוך תפקידים זה שהיה מונף לשבריר ריקוד זה הוא המניף את חברו על כתפו. יוצרים מערבולת גברית. בסצינה אחרת זוג רקדניות נשענות זו על זו כאילו נחרץ הגורל. הן מנסות להדוף זו את זו מאריכות גפיים נסערות אבל מוצאות את עצמן מוטלות זו על צווארה של זו, הרצון המתנגש במציאות נחשף בשיא הפשטות במין ברית הנרקמת בין נשים, מה שהיה שוב לא יהיה.

ב״קומא״ ניכר כישרון ללכוד דרמה פואטית, וזו נוכחת גם כשכבר ברור על מה מסתכלים. כי דווקא הרגע ביצירה בו הרקדנים יורדים מן הבמה, פורשים זרועותיהם לרווחה ומציעים לקהל חיבוק ממשי הופך אותה למוגבלת. באופן אירוני, החלל האינטימי של הבמה שזולג ונפלש על ידי הציבורי, פוגם באותה חוויה אינטימית חזקה ופיזית.

ועלי הבד משתנים בכל סיבוב. הם מצטברים, נגרפים ומסתדרים באופן שונה. כאילו שהטבע המלאכותי הזה שומר ומעכל בו־בזמן את סימני החיים והתרבות שהיתה ואינה. כמה חבל שהם אינם אמיתיים. והכוריאוגרפיה והמוזיקה נטווים ומנותבים לכדי מארג של אזכורים, זיקות והשפעות הדדיות. שתיהן ביחד כל הזמן סוחפות קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. אבל החיבור הזה לא מאפשר הפשטה אלא מגבש תחושה אחידה וספציפית, מכתיב טון אסתטי מוחלט וברוטלי כאילו הכל נעשה מן השפה לחוץ. החיבור יוצר להט רב מידי שיצר תחושה של רישום יפה ושטוח שכמו נכלא בחלל-לא חלל, ניבט החוצה ומסורב פנימה.

וכמה מבורכים הרגעים בהם תנועת הידיים מציעה קצב אחר שוזרת מחוות פרטיות-קולקטיביות מתחילה מכף יד על המצח כמו מסמנת טוֹטֶפֶת-תפילין של ראש, זכרון בין עיניך, שתי הכפות זולגת אל הלב ונשארות לרגע מונחות שם או מושטת קדימה ומציעות דבר. דווקא בהשתהות ואורך הנשימה, מתגלים הריבוד והתחכום, והמינורי כאן חושף בהדרגה את מה שרדוף. בכדי שאקספרסיביות תעבוד היא צריכה לפעמים לעצור את עצמה שלא להיסחף למחוזות מפנקים מדי, מענגים מדי, מבקשת רגעים שהם הערות שוליים שלא רק שאינן שוליות, הן עקרוניות בפני עצמן. סטייתן מהנושא המרכזי פותחת צוהר לעוד עולם.