״צלמ״ מאת תמר בורר

לתמר בורר יש אופק משלה והוא תמיד נמוך וקרוב לריצפה, כאילו רק משם היא יכולה לנסח בגופה ראיית חיים כוללת. והעבודות שלה אף פעם לא מכות בסנוורים אולי כי היא רחוקה מגוף הפעולה, ואולי כי אצלה משהו במחול נשאר קצת לירי ומובנה מדי לטעמי, ארכיטקטוני, עד שנדמה שהשכל מארגן את המערכת בלי לתת לליבידו לשלוח נפשו על פני המים.

״צלמ״ על פי התוכנייה ״עוסק ביחסי גומלין שבין הגוף כצלם, לבין אובייקטים בעלי נוכחות חיה, ובחלל הקיים ביניהם״. העבודה מתרחשת בתוך חלל לבן שבו מונחות חמש תיבות ריבועיות לבנות – שקופות, בגדלים שונים כששתי רקדניות לבושות כותנות ארוכות לבנות נעות על גבי התיבות, ביניהן וסביבן, בתנועה חרישית וטעונה, מתפרקת ונבנת מחדש. ולמרות השימוש הישיר והבסיסי בגוף כחומר, ואולי בזכותו, מצליחה בורר ביחד עם הרקדנית תמר לם, ליצור סוג של דיבור שאינו פתטי על רוחניות ועל דיפוזיות, על הקו שבין הריק לבין הבלתי ניתן להגדרה. האחת שכובה על גבה כבלהה והשנייה זקופה כפסל אלילה. האחת נעה עם הפנים לקהל והשנייה עם הגב לקהל, לא מסתתרת ולא מסתירה, כאילו שאין הבדל בין הקדימה לאחורה. וגב כף היד מתפקד כמו עין, מובילה את דרכו בחלל, לעיתים יהיה זה המרפק. וכשהאחת תלויה על בלימה, מנסה לקום, יד מושטת קדימה, שיערה האדמוני-חייתי ואנושי וההפך,האחרת זוחלת, פניה מתעוותות ביסורים, והן שתיהן נסוגות עד שהגוף נגרס אל האין.

ואת ״צלמ״ מלווה מוזיקה של אליאן ראדיג המבוססת טייפים ונגני סלילים ישנים, וניתנות לתיאור כרעש אנלוגי מתכתי, מינימלסטי וחולמני, או רוחות משוטטות שרקניות על גבול השקט והשפיות. ובין לבין נשמעים טקסים פילוסופיים של טטסומי היג’יקאטו, אחד מהאבות המייסדים של מחול הבוטו, המתמקדים בנוכחות הפיזית של הגוף האנושי כזירת המשמעות המרכזית- הגוף הוא העולם.

ומן היצירה שלה עולה תחושת קיטוע ואובדן, תלישות גדולה וכמיהה גדולה לא פחות. אבל מה שהתחיל מהפנט מפנה מקום לאותה אסוציאציה מרכזית שחזרה ועלתה במחשבותי בזמן הצפייה- הנשים ההיסטריות של זיגמונד פרויד, והדמיון המטריד יצר תחושה שאני בתוך איזו מעבדה קלינית עד שכל הביטויים הגופניים נראו בטעות כמו תוצר לוואי של הפרעות נפשיות. ואולי זו רק אני אבל משהו בהבעת הפנים של שתיהן נשאר מאוד מודע למקום בו הן נמצאות ולמה שהן עושות שומר על מצב בו הן לרגע לא שוכחות את האני. שפת הבוטו נועדה לסייע לרקדן לעבור בגופו לתוך מצבי קיום אחרים, כמו אבק, עשן, חיה, או רוח רפאים. וזה דורש מיומנות, והמיומנות שהוא שם בדרגת חשיבות גבוה ביותר היא מיומנות הטרנספורמציה היכולת של הרקדן לעבור טרנספורמציה, להתרוקן מעצמו לתוך הוויה אחרת.

ועדיין, כוחה, ואפשר לומר גם יופייה של העבודה, הוא בחוטים הסמויים שהיא מותחת בין התיבות השקופות השונות לבין סרטי הוידיאו שיצרה האמנית תמרה ארדה המוקרנים על הריצפה בפריים שנראה כמו עוד תיבה המונחת במרכז החלל, כולן נוגעות בחרדה ויש בכולן איזה ממד חושני, מין ניסיון לאחוז בדבר-מה ובעיקר להרגיש שהיכולת הזו, לחוש, אינה מובנת מאליה.

ולמרות שהעבודה של בורר, תמה וכנה וגם מאוד מאוד עדינה כדאי להשיל ממנה את האנינות העננית הזאת של משהו תרבותי שהופכת כאן לערך כשלעצמו עד שאתה לא יכול לזעוק דרכו, לא יכול להרגיש דרכו את הגוף.

קזואו אונו, האב המייסד השני של הבוטו טען ש״אם אתם רוקדים את הירח המלא בזריחתו ואתם בכל הווייתכם אותו ירח, במאה אחוז, זה לא טוב. תמיד צריך שיהיה שם איזה ענף דק עם שני עלים קטנים, שיסתיר מעט את הירח.״ אולי אם היה ברור לבורר מה מניע אותה ואת ״צלמ״ והיא היתה נפתרת מאותו מאבק סיזיפי לנראות, להוכחה שהיא יכולה לרקוד, היינו זוכים לא רק לירח מלא אלא גם לאותו ענף דק עם שני עלים.