״פנינה״ מאת סאלי אן פרידלנד:

ב״פנינה״ העבודה החדשה, שיצרה סאלי אן פרידלנד בשיתוף הרקדניות דנה ספיר, מיי קסם ערמון ורוני חדש, שלוש רקדניות נעות בתוך חלל תיאטרון המרגיש כמו קופסא שחורה. שלוש נשים נעות ללא סיפור או עלילה. היחסים שלהן עם הגוף, האחת עם השנייה ועם הקירות הסוגרים עליהן זה הסיפור. תוך שימוש בקול ובאור הן יוצרות אינטימיות אשר מנסה לפתות אותנו לבוא בעקבותיהן אל תוך עולמן. כל תשומת הלב מתמקדת בתנועתו של הגוף האנושי-הנשי.

היצירה ״פנינה״ לפי דבריה של פרידלנד נקראת על שם ידידה ותומכת הצלמת פנינה אבן-טל אבל הוא גם שמה של אבן חן ׳חיה׳ הנולדת כשגרגר חול או טפיל ימי זעיר, חודר לתוך צדפה בים. הצדפה שאינה יכולה להיפטר מהגוף הזר, בניסיון להגן על עצמה, מגדלת סביבו שכבות של אפיתל – חומר פנינתי המעגל אותו, עד להתנתקות מושלמת.  רק באחוז אחד מהמקרים של החדירה נוצרת פנינה.

הבחירה של פרידלנד לפענח בעבודה איזו דמות אישה חדשה – משוחררת, מודעת לעצמה ובלתי-משלימה עם דיכוייה – מהדהד מיד אל הפסוק הראשון של אותו שיר הלל לאישה העברייה החותם את ספר משלי. ״אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ״ . זהו מזמור שייתכן ובמקורו הוא נכתב לאשה מסוימת, אך אפשר שהוא מעמיד דגם כללי של אשה אידיאלית בעיני הכותב. ושלוש הרקדניות האלה מפרקות את דמות האשה החדשה, זו שמודעת לעצמה ומערערת על גופניותה. מקיימת איתה יחסים של אהבה ושנאה באיזה תחושה של חוסר שקט, במחוות כפייתיות החוזרות על עצמן, הידיים הנעות מככבות-חסרות שקט הן מפריחות נשיקה באוויר או עשן סיגריה, חונקות את הצוואר או כורכות סביבו סרט, מסתובבות במהירות כדי לתת לגוף תנופה. לפעמים הן פוגשות את הקיר נמרחות ארוכות לרוחבו, מתערבבות זו בזו, אחת מהן אף עוברת ומלקקת אותו. מתפתלות על גבו כמו חורטות בכהה סימנים שתיכף ומיד ייעלמו. וזו נשיות מסוימת מאוד, משוללת הקשר. האשה כיצור, כמופע טבעי או אפילו חייתי, ברואת צלע. גבולות עולם האשה הם גבולות הגוף.

מאחר ופרידלנד יצרה עולם הרמטי של אסוציאציות פרטיות רגשניות בפקעת מסנוורת שאינו בר טיעון, זו עבודה הדורשת מהצופה בה היטמעות רגשית.

אבל יש פער בעבודה בין רמת המיקרו שלה לרמת המאקרו-התמונה הגדולה, שם יש הכרעות לא ברורות. מתי שלושת הרקדניות נמצאות על הבמה, למה הן מחליקות החוצה או חוזרות ואיך כל זה משרת את המבנה או את המצטבר, הסך הכל, של העבודה. לא ברור. ונדמה שפרידלנד באיזה שהוא שלב נעצרה מבחינה רעיונית ומה שחסר זה איזה אפקט מצטבר, איזה משקע, תשומת לב מחודשת. והבחירה להציב את שלושת הרקדניות על פלטפורמה שוויונית, כאילו מוקצית להן הרשאת־דיבור זהה וכאילו הן פועלות מאותם תנאים וגופן מדבר באותה שפה, מרדדת. אי אפשר לצאת מזה לא מפני שפרידלנד לא ידעה איך לצאת מזה,, אלא מפני שאין לזה חוץ. אין גאולה.