״פִּינְדוֹרָמַה״ מאת ליה רודריגז

בעוד אירופה מפהקת לנוכח מופעי מחול בהם יש לעיתים קרובות נוכחות של עירום פרונטלי מלא של שני המינים, כאן בישראל, עולה שרת התרבות והספורט על בריקדות לטובת הון פוליטי, ומכריזה שמופעים בעירום מלא הם "פגיעה בערכים הבסיסיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. והנה נמצא לה אילן גבוה להיאחז בו, בעירום של הרקדנים בעבודה של הכוריאוגרפית הברזילאית ליה רודריגז שעלתה בפסטיבל ישראל. ולא שהיחס שלנו לעירום צריך להיות פשוט כל כך אבל כל עוד לא מדובר בייצוג מחפיץ או שימוש פורנוגרפי, כל עניין לגופו. מי אמר להיות עם חופשי בארצנו ולא קיבל.

לליה רודריגז יש רצון חזק להגיד משהו בעבודות שלה, והעבודה ״פִּינְדוֹרָמַה״ שפירושה ארץ הדקלים, הוא שמה המקורי הילידי של ברזיל, בטוּפִּי- שפת תושביה האינדיאנים הקדומים, ואחת מכ-200 שפות ילידיות מאמריקה שברובן הגדול נכחדו. ו״פִּינְדוֹרָמַה״ זהו גם הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה שיצרה הכוריאוגרפית בהשראת עבודתה רבת השנים בתוך הפבלות בריו. העבודות שקדמו לה היו ״פורורוקה״ (2010) ו״פירסמה״ (2011). כמו תמיד גם כאן מדגישה רודריגז נושאים חברתיים ופוליטיים באמצעות תנועה, עוסקת בשאלות, בזיכרונות ובתקווה שהתעוררו בה בשכונות העוני האלו, בעיקר בהקשרים של המתח בין היחיד לקולקטיב. ובפרק זה היא בוחנת את הסופה כתופעת טבע ובאמצעים מינימליסטיים – שעיקרם יריעת פלסטיק שקופה וחזקה אותה מנערים חלק מהרקדנים, בודקת מה קורה לנו בעת הסופה כיחידים וכקבוצה.

וזו עבודה שנפתחת ברוב טקס, הקהל מובל לתוך הבמה ומוזמן להתמקם משני צידיה, קבוצת רקדנים הנושאת עמה יריעת פלסטיק מקופלת, מניחה אותה על הרצפה, ומתחילה לגלול אותה לאורך הבמה, דוחקת בעדינות את הצופים לצדדים, עד שכולנו ישובים בישיבה מזרחית משני הצדדים, זה מול זה. קונדומים מלאים במים חמימים, ממוקמים על ידי הרקדנים לאורך היריעה, נוצצים כמו כדורי קריסטל באור הקלוש, מהפנטים מרוב יופי. ואז זה מתחיל, רקדנית עירומה עולה לבמה עם בקבוק מים, ושופכת אותו מעל ראשה, היא כורעת לעבר היריעה ומתחילה לזחול ולהחליק על פני המים, גוררת את עצמה לעבר הכדורים, פניה מופנות אל הרצפה, היא מושיטה יד לכל כדור מים, או לוחצת עליו עם חלקים שונים של גופה – בטנה, שדיה, ירכיה – עד שהכל מתפרץ.

שני רקדנים מחזיקים את הקצוות הרחוקים של יריעת הפלסטיק הארוכה מניפים אותה למעלה ולמטה כדי ליצור אדוות שמטילות את הרקדנית הכלואה בתוכה. היא משנה כיוון, מבולבלת ופגיעה אך נחושה – אבל ההנפה מתחזקת יותר ויותר. והיא מתרוממת, נופלת, מתגלגלת ומתרסקת, ווכל שהיא יותר נאחזת כך גוברת הרשעות המשגרת אותה לכל הכיוונים. ואנחנו כל כך קרובים אליה, לאישה הזאת, שאנחנו יכולים לחוש את המים ניתזים על פנינו. שדיה נמעכים אל הריצפה; ידיה מתרוממות כדי לעצור את היריעה לפני שגל נוסף יכה על פניה, מטיח את גופה לאחור. וקשה לצפות בזה, להקשיב לנהמות הגרוניות שמסתננות לעברנו, מבעד ליריעת הפלסטיק, שמאטה ומאיצה ועוצרת ושוב מתחילה איזה סחף. עד שהיא מופשלת עד לשד עצמותיה בתוך איזה געש.

בחלק השני, אחרי שהמים מעט מנוגבים, יצטרפו עוד רקדנים עירומים, זוחלים ומתפתלים, מחברים גוף אחד למשנהו, יוצרים קונגלומרט מוגן ונושם בתוך אותן סערות פתאומיות. אין ספק שהכוריאוגרפיה של רודריגז מצליחה לחקור את נושא הפעלת הכוח, מנכיחה את המניפולציה של השולט על הנשלט של מדינה על נתיניה. הכל דרך תמונות שנחרטות בזכרון, מפעילנ מערך שלם של התשה והפשטה על הרקדנים. אבל רגע אחרי שרקדן בודד נשא על גבו את יריעת הפלסטיק שהפכה לסלע סיזיפי, כל מה שקרה הרגיש מיותר. והעזות כמו גם ההשתאות מהאספקט הטכני־ביצועי נמוגה מהר מאוד מוהלת את אותה קינה עצומה וחרישית על הטבע, טבע האדם, טבע היצירה. אמנות היא קודם כל חירות. חירות המבע, חירות החשיבה, אי של חירות. ואילו ב״פִּינְדוֹרָמַה״ נדמה שרודריגז משלמת מס כוריאוגרפי כבד לטובת המניפסט החברתי. לא באמת גוברת על מראה הסצינה הראשונה שלה מצד המראה או ההיגד. והמסר שלה? קצת לא מורכב ומעט שחוק לטעמי.