״סלאג״ להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק:

שני דברים מרשימים במיוחד ב”סלאג”, המופע הראשון בתולדות הלהקה שאבשלום פולק יצר לבד, לאחר יותר משני עשורים של זוגיות ויצירה עם ענבל פינטו. הראשון זוהי הנוכחות האידאית של הזמן, והשני זו התאורה שעיצב יואן טיבולי, עם עשרות נורות התלויות מהתקרה בגבהים שונים היוצרות מעין כיפת שמיים עם קונסטלציות כוכבים שלעיתים נראית כמו טיפות זולגות מעל מעגל לבן גדול- מין גלקסיה נושמת.

״סלאג״ לפי התוכנייה, היא חשופית, חילזון חסר קונכיה או ליתר דיוק, בעל קונכייה פנימית קטנה ומנוונת. גוף רך המכיל הרבה מים, ואינו מוגן על ידי כסות חיצונית. אבל סלאג הוא גם קליע או כדור שנורה מכלי נשק. והעבודה הזו נעה בין הזמן האיטי של החילזון למהירות בה נע הקליע. בין הרך שמשאיר שובל רירי נוצץ לבין המתכתי הקשה והקר. בין החשוף חסר ההגנה למאיים, המגן. ומה שמוסיף לכך היא העובדה שאין קלעים, והרקדנים כולם כל הזמן על הבמה.

"סלאג" בנויה מאסופת תמונות יפהפיות. ובנסיון של פולק למצוא מחדש את המרכז הוא מציב את המיקרופון, הוא הקבוע והנצחי, הנקודה היציבה והמוחלטת שממנה הרקדנים, ובעיקר השחקן האלמותי של הלהקה צביקה פישזון, רוחשים-לוחשים את הטקסטים. את אותם שירים ברוסית ובאנגלית שהם פס הקול של היצירה הזו. ״אין מוות. אין נקודה. יש נתיב של קליע״ נשמע המשפט מתוך ׳בלדה על נקודה' של אנדרי ווזנסנסקי ותנועת הרקדנים זוחלת פתלתלה.

ומתחת לכל זה יש עדיין את הדי.אן.איי של הלהקה: את אותה אסתטיקה קפדנית, את אותה תנועה מכנית רובוטית, את אותן תמונות משעשעות פופיות בהן הדמויות טובלות בגרוטסקה לצלילי מוסיקה מתקתקה. אבל הפעם בעיקר יש כאן השתקה או השטחה של הגוף שברגעים הטובים הסך הכל מצליח להשגיב את הגופניות לכלל התבוננות רוחנית מופנמת ושקטה אבל לרוב הכוריאוגרפיה או העדרה, משקיטים כל דינמיקה והופכים את היצר לצורות הכרה. בסוף יש תחושה שהעניינים נמתחים ונמרחים, ומה שנותר זו איזו אופציה אווירתית מהרהרת, בעלת איכות נוסטלגית שלא מצליחה לגעת במלנכולי ולדמוע. זה הרגיש כמו להתבונן בטבור ריק של תקליט.

פולק מצליח ב״סלאג״ לברוא עולם, אך מיקומו שלו, על ראש הפסגה, אינו הנקודה שממנה הוא מצליח להניע אותו. כי האיפוק המאפיין אותו דווקא עובד נגדו, מציב אותו בעמדה של הצופה מרחוק, וכמו משה על הר נבו, מה שהובטח לא מושג.

אני מכבדת את אומנותו של אבשלום פולק, אני מכבדת את יושרו האמנותי, את רצינותו האמנותית, את צניעותו האמנותית. אך, כשזה מגיע ל״סלאג״– נפרדות דרכינו.

קרדיט צלם- מיכל חלאבין