״סוסים בשמיים״ מאת רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית
כאשר מתבוננים בעבודות של רמי באר נדמה שאנחנו נמצאים מול מרבדים נוקדניים ואינטנסיביים, מרבדים שמתקיים בהם המאבק התמידי, האסתטי, שבין החופשי לכאורה לבין תבניות נוקשות שבאר כופה על יצירתו.
ומי שתורמים לא מעט לאותה אקספרסיביות משתלחת, הם 16 הרקדנים המשובחים של הלהקה, שיודעים להחזיק בדיוק את כל זה ולתת תחושה שהם מונעים מתוך איזו דחיפות פנימית.
ב״סוסים בשמיים״ העבודה החדשה של באר, הכל נע בתוך קולאז׳ מוסיקלי אפקטיבי בין איזו תחושה אפוקליפטית המאיימת להביס אותם ואותנו לבין הרצון להרפות באיטיות, לתת לזמן זמן. ויופי רב קורן מהמונוכרומטיות של התלבושות, מהבמה החפה החשופה לגמרי, מאשכולות התאורה הנישאים מעל ראשיהם של הרקדנים תלויים כמו מועקה יפהפיה. משהו בצורתם בתוך המרחב הרגשי שיצר באר, הידהד אצלי לאותו סיפור על המרגלים שחזרו אחרי שהם תרו את הארץ עם אשכול שכרתו כדי שהעם יראה את טוב הארץ ופירותיה, רק ככה יאמינו להם ורק כך יחקק בלבם שבחה של ארץ ישראל.
והמרחב שבאר יוצר אפל ומעיק ומסוייט לגמרי, ואת מי התהום של העבודה מקרקע השיר ,”Horses in the Sky” של הלהקה הקנדית Silver Mt. Zion , אשר מתנבא ומתריע על כך שאלימות מובילה לעוד אלימות, ששקרנים מובילים לעוד שקרים. ולידיים יש כאן תפקיד מרכזי: הן רוטטות כמקוננות כשהרקדנים הולכים בשורה בהליכה שפופה, חוסמות את הפה לשתיקה, מצליבות אצבעות בתקווה, מתרוממות גבוה כמסמנות כניעה, מבקשות הצלה מטביעה או לחילופין מתרוממות למחאה. חושפות שוב ושוב בפשטות דבר מנשמת הרקדנים.
בסוף, כנגד הבלהה של באר ואחרי שהרקדנים זוחלים את דרכם החוצה, רקדנית אחת הולכת במעגלים, בתוך אלומת אור עגולה ורומנטית, רצה עד אינסוף, כמו קפאה בזמן, מותירה מאחוריה שובל בלתי נראה שהולך ודועך אל תוך החושך.
וזו היתה יכולה להיות עבודה טובה מאוד אם באר היה מצליח לעצור את העודפות שקיימת באופן עקבי בעבודות האחרונות שלו. כי החזרתיות פה איננה יוצרת מועקה אלא היא מעמעמת את האימפקט הרגשי. עוד אוניסונו, עוד דואט, עוד טריו, עוד תנועה מהירה וטורפת, עוד הקפה בריצה במעגל, והנה הם חוזרים עם סלוטייפ אדום שחוסם את הפה, שחלילה לא נבין ואולי נפספס את עניין ההשתקה. וכמה חבל שקשה לבאר להתאפק או לסמוך על הצופים שלו, כי בסופו של דבר, חוסר האיפוק והעודפות מהלו את העמוק והחד שנצבר אל תוך הצפוי. ובאר כבר בחלקה הראשון של העבודה הצליח להשיג את אותם מראות מסויטים, את אותם מרחבים של נידונות- נידונות לאלימות, לרצח, להשמדה עצמית, לחיפוש אחר מקום שהוא לא כאן. אפילו התנועה המעגלית הקבוצתית כבר הפכה לטבעת חנק.