״ממורנדום״- להקת קולבן דאנס

יש כוריאוגרפים שהדמיון מפעיל אותם ומוליך אותו למקומות חדשים ויש כוריאוגרפים שאינם יכולים להיפרד מאותן תכונות גופניות שנרכשו במהלך השנים. אמיר קולבן הוא כוריאוגרף ששייך לסוג השני, הגוף הוא לעולם אנדרטה פומפוזית והיסטורית לזמן שחלף.

לרגל חגיגות העשרים של הלהקה בחר קולבן להעלות עבודה שעוסקת בשכבות של הזכרון. עבודה שהיא ״אתר ארכיאולוגי של הגוף והנפש. ככל שתרבה לחפור כך יתגלו לך עוד שכבות שנעלמו עם הזמן״. אבל מה ש׳חופר׳ עמוק ב״ממורנדום״ הוא הטקסט של קולבן המושמע בקולו לאורך היצירה. כמו קול טפטוף שאינו פוסק, כמין תת־מודע או זרם תודעה אקטיביים המזינים וסוגרים על הגופים הרוקדים, לעתים עד מחנק. ״אני רוצה לזכור, להיזכר, לשכוח להשכיח…״ הוא מתפלפל עם העברית, מלהג הגיגים, ובועות הדיבור עוברות בין הרקדן המנגן ומתייסר לצלילי האקורדיון, מחריבות את הליריות. עד שיש רגעים שאפשר רק להצליב אצבעות ולהתפלל שדממת אלוהים תרד מעלינו כענן שכינה, כדי להתרחק מאותם חידודים שנונים ליודעי חן, בהם חלק מהותי מהיצירה הולך לאיבוד.

ולא רק הטקסט מכביד על העבודה גם קטעי הוידאו המוקרנים מעמיסים רבדים על הגוף הרוקד שיכול לגמרי להסתדר בלעדיהם. ולא לכל הקטעים יש הצדקה: אקדח האצבעות שמכוון לרקה ומופיע לפתע במערכה האחרונה או דואט בו שתי רקדניות מביעות את תסכולן בטון ילדותי ומתפנק ובדילוגים וברקיעות רגליים- הן כמו נסיונות לחבר את המודע ואת התת מודע בכוח הזרוע.

וחבל כי האריזה נאה: התאורה החכמה, הבמה העטופה ברישום של חתך שכבות גיאולוגי, התלבושות בגוון שנהב-חלמוני שכבר החלה בהם פרימה. והנסיון של קולבן ב״ממורנדום״ להבין ולזכור מי הוא מי ומה מחבר אותו לאחרים ומה מיקומו במפת הזמן והמקום, מרגיש כן.

ויש רגעים בעבודה שהמחול לא מציג את הבעיה או את השאיפה אלא הוא עצמו הדבר, הוא העולם, ובתוכו מתגלים הכאב והנחמה וכל מה שאישי. ורק כשהרגעים מצליחים להיות נטולי הוד, אנחנו מתמסרים לאותה רשת זיכרון הנארגת בין הדואטים וקטעי האנסמבל, בין רשת של מבטים, של הקשבה, בין רשתות של מתבוננים ומקשיבים זה לזה ואלו החולפים ביניהם. כי שכבות זה לא רק דבר העולה על דבר אחר, זה עולם שלם של תפיסה ושל חלל, של מה שנפתח וחושף פתח, חור שחור, שוב ושוב.

״ממורנדום״ היא עבודה של כוריאוגרף מיומן ומנוסה אבל נקודות התורפה שלה הם בחיבורים בין חלקיה השונים, בהתגלמותה הצורנית הרב-שכבתית של דבר על דבר על דבר, ובמלל האינסופי שגורם לה לאבד את חוסנה. וביתר קונקרטיות, החולשה של ״ממורנדום״ היא תאוריית עיקרון ההכבדה- ככל שזנב הטווס גדול יותר, ככה הוא מכביד יותר.

קרדיט צלם: דני כתרי