:״מזורקה פוגו״ מאת פינה באוש ובביצוע תיאטרון המחול של וופרטל

בואו נגיד את זה כבר בהתחלה: ״מזורקה פוגו״ רחוקה מלהיות שייכת לעבודות האייקוניות, הפופולריות והבלתי נשכחות של פינה באוש כמו ״קפה מילר״ או ״פולחן האביב״ או ״ציפורנים״ שהיו בשורה של ממש מתיאטרון המחול של וופרטל שבאוש הקימה ב-1973. אבל ״מזורקה פוגו״ היא כן אחת העבודות הקלילות והעולזות שלה, ויש בה את כל מה שהפך את באוש לאחת הכוריאוגרפיות המשפיעות ביותר על המחול במאה העשרים- פואטיקה של יחסים שכמעט מיד מוצאת את הדרך להשתחל לתוך חיינו.

את "מזורקה פוגו" יצרה באוש ב-1998 כמחווה לעיר ליסבון, בדומה ליצירות נוספות בהשראת ערים שנעשו בהזמנה, ביניהן פלרמו ( 1989) בהשראת פלרמו, מנקה השמשות (1997) בהשראת הונג-קונג, ומים (2001) בהשראת סאו-פאולו. ״מזורקה פוגו״ היא תצריף אסוציטיבי של אינספור התרחשויות עתירות רקדנים שנעים ופועלים במרחב, לצד סולואים. פיסות זיכרון בין מה שהוא זניח וחד פעמי, למה שהוא נצחי וקבוע, בקולאז׳ עמוס עד כמעט בלתי אפשרי של רגשות בסיסיים והלכי רוח דקים שבדקים, עם אקלקטיות מוסיקלית אופיינית, הנע בין התפרצויות כאוטיות לאינטימיות רכה, מכוח החיות של האנושי.

וגם החלל הלבן של הבמה מתווה אווריריות שתומכת בהתרחשויות הרב-מוקדיות. רק בעומק הבמה הלבנה יש מעין חוף סלעי, תל של לבה שנקרשה, כמו פרץ רגשי שקפא המובחן מהזמן החולף. דווקא אותן תמונות מסע ארכניות המוקרנות על פני הבמה, מדיפות ריח ארכאי, כסות המחפה על התשתית, ואין שכר בצידן 

ויש בעבודה הזו אינספור שיבושים קומיים: אישה משפריצה על גבר מים שהוא מנסה להדוף בכפות ידיו ; אישה רוחצת כלים בתוך אמבטיית קצף כשהיא יושבת בתוכה; גבר נמוך מורם כדי לתת נשיקה לאישה גבוהה ממנו אחרי שזו עיסתה בלהט את ברכיו בתחליב גוף; אריה ים עב בשר זוחל בשלווה לאורך הבמה. כולם  מלאי חיים אבל נשארים כאן בגבולות השעשוע, כשאין שום דפוס חרדה שעומד בבסיסם, כמו שבאוש הצליחה להוליד ולהחזיק בתוך העבודות האחרות שלה.

וכמו תמיד יש רגעים שנצרבים על הרשתית לנצח, בלתי נשכחים: אותו ריקוד רומבה בשורה צמודה שכולנו זוכרים מהסרט ״דבר אליה״ של אלמדובר, שגם תחזור בסוף בוריאציה. מסתיים כשהגברים מסירים את חולצותיהם והזוגות נשכבים על חוף הים כשברקע פרחים מלבלבים בשיאו של קיטש

רקדנית בבקיני שבלונים אדומים קשורים אליו מספרת על מורה נוראית, שדרשה כל בוקר את הערצת תלמידיה. תוך כדי סיפור היא מציתה סיגריות לגברים המקיפים אותה מפוצצים את הבלונים באמצעות אותן סיגריות בוערות והעבר המדכא מתפקע כמו בלון אבל גם חושף אותה במערומיה, פגיעה. הרדוקציה הזו של האישה לאיברים ביחד עם האחווה הגברית היא החומרים מהם באיבחה אחת יכול להפוך רגע פשוט ותמים לדינמיקה של אונס קבוצתי. טבעה הפנימי של אחוות גברים הוא לעולם כוח משחית.

אבל בעיקר תיצרב בזכרון הסצינה בפתיחה, שגם אם היינו רואים רק אותה היינו מרגישים שיצאנו אחרים משנכנסנו. אישה מופיעה על הבמה ומתחילה לגנוח לתוך מיקרופון, לצלילי מוזיקת בלוז ענוגה נשכבים הגברים בשורה על הריצפה ומניחים לאישה לדאות באוויר מעל לידיהם המורמות תוך כדי שהיא ממשיכה לגנוח. מערכת סגורה לעינוג עצמי. ויותר משהם אוחזים בה הם יודעים להוליך את האנחה שלה. היא מטפסת על כתפיו של אחד הגברים ומפילה עצמה לאחור אל זרועותיהם של הגברים האחרים. ואז כשהיא ישובה על כיסא, מסובב אותה אחד הרקדנים כמו בסחרחרה לקול גניחותיה ההולכות ומתגברות. לירי ואנושי עד העצם.

גדולתה של באוש היא ביכולת שלה ליצור מראית עין מושלמת של טבעיות שתופסת את שורש הוויתנו, מעסיקה את המודע שלנו בזמן שהיא פורצת באין מפריע לתת מודע שלנו. מפילה אותנו אחרי שעתיים וחצי שִׁדּוּדִים.

שתפ.י ביקורת