״מגנוליה״ מאת נעה שדור

הקיום הגופני שלנו הוא הדרך להבין את מקומנו בעולם ואת החיבור העמוק שלנו למכלול האנושי כולו. אלא שחיינו כל כך מבוססי ראש עד שנדמה שנלכדנו בלהג האינסופי של התודעה במקום להיות נוכחים בכאן ובעכשיו, לחיות ולנשום. בעבודה החדשה שלה ״מגנוליה״ מסבה נעה שדור את תשומת הלב שלנו אל הגוף המתגלה כמרכז הפועם והנושם של חוויה. מציעה לנו מערך מוצלב וחופף של קשרים ויחסים בין ארבע רקדניות הנעות יחד בחזרתיות, בתנועה מאד מחושבת, פורמליסטית, מלאה באוניסונו, סימטריה, ווריאציות על אלה, בוראות איתן מיתולוגיה. הגוף נקרא תמיד להיות מעורב, לבחור. 

ויש משהו מכשף בפתיחה של העבודה, שתי הרקדניות הנטועות במקום זו מול זו נשמעות לביט אלקטרוני של מוזיקה תעשייתית, פוסט-פאנק או טכנו קר. לאט לאט הן צוברות תנופה, הידיים עולות והן מתנחשלות לתוך רגע פולחני שהולך ומתלקח. אבל אז אחת מהן תתנתק ותצעד קדימה מתחילה את התנועה בנקודה אחרת, רקדנית שלישית תצטרף אליה ואז רביעית מה שיהפוך אותן לשרשרת של מחוברות בתוך מנגנון הרמטי משוכלל.

והתנועה נשענת על תבנית של חזרות שיש תחושה שהן נשמעות לאיזה מפעם העולה ממעמקים, ומתגלם בגוף, בכל פעם בדרך קצת אחרת, בשינויים זעירים, במשלב אחר ובמשמעות אחרת. והביט החוזר יחד עם הגוף הנד מבקשים להשביע את כוחות המציאות ובעצם הם נותרים רק עם התנועות החוזרות בלא סיכוי, נבלעים בתוך טיקטוק של אורגניזם הנמצא בשינוי תמידי שאצור בו מתח בין זרימה צמיגית לקיבעון הגיאומטרי.

ודימויים נבנים כאן ומתפרקים, כל פעם כשרקדנית נפרדת ומתחילה את התנועה במקום אחר השאר מצטרפות אליה בזו אחר זו, משתלבות זו בזו, מטפסות זו על זו ונערמות לפרמידה. קופאות למונומנט- אנדרטה שבתוכה יש זמן, המאפשר לנסות למצוא את הזיכרון של האירוע. ושוב הן חוזרות לאיזו תנועה בוכנתית של טריפ אינטנסיבי כאילו סיפורם ממשיך בקו זמן אחר, וחיץ דקיק מפריד בין מה שהיה יכול לקרות לבין מה שקרה.

וכשהן מתכנסות לרגע למעגל צפוף, הזרועות מונפות אל על, כפות הידיים רוחשות אוויר, והאצבעות לוכדות את חיותו במרכז המעגל בוער פצע מוחשי או פרח. מגנוליה. ברגע אחר הן נערכות למבנה של מרכבה, שתיים קדימה ושתיים מאחור, נעות בחסכנות, בתנועה איטית, כיחידה הרמונית סגורה הנמשכת מעבר לשוליה, מתערסלת במין תמצית של ׳גל׳ שמאפשרת תשומת לב לפרטים. הנה שתי ידיים מונחת מתחת לעורף תומכות בראש הנוטה לאחור ואז מחליקות על הגו בלטיפה.

והנה שוב הן חוזרות לשמר את הגאומטרי נעות סמוכות באוניסונו, לצלילי שיר של שבט אינדיאני שנאסף אל השיכחה, מידי פעם משנות כיוון, משמרות מתח. יש משהו מהפנט ברצף משפטי תנועה ממושטרים, שכלתניים, ובהיותן צורות שנרשמו בתודעה אלפי פעמים בעבר – הם כמו מפה של יבשת חדשה, שזה עתה התגלתה. ולמרות ששדור מעולם לא קוטלגה תחת מטריית הפמיניזם, יצירתה בכל זאת זועקת נשיות – נשיות מחפשת, מגששת ומשוועת למציאת קול ייחודי שיש בו יסוד מאגי שאיננו קלישאת העצמה נשית.

זו יצירה שקמה ונופלת על הביצוע ולכן ככל שהתנועה יותר מלוטשת ופחות נתונה לאיזה נונשלנטיות של קונטקט אימפרוביזציה, היא מזהירה, ממציאה נרטיב היסטורי חלופי, יוצרת אלטרנטיבה פמיניסטית, למשל. מציבה שאלות על הכוחות המעצבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ועל האפשרות שלנו להשתחרר מהם. כך, המחול שהופך למלאכה עמלנית, חרוצה, המצייתת לאיזה ציווי במלואו, מדגיש את היכולת שלהן להיות כלואות גם במרחב החופשי כביכול, כשכוחות השיטור הפועלים עליהן אינם מוחשיים, והחוק לא נראה, או שכבר הופנם ונהפך ליסוד נפשי כובל ומשתק. דווקא מתוך האילוף המושלם הזה נוסד פוטנציאל של חירות. וארבע נשים הן לעולם מודל נפיץ.