״כלוב לציפור״ מאת רוני חדש

מה אנחנו לא עושים למען הגוף? בוקר וערב אנו מענגים אותו, מאכילים ומשקים אותו, רוחצים ומבשמים, מעתירים עליו אהבה, מלבישים ומאפרים, שומרים משקל, בונים את הגוף, משתדלים לרצות אותו, מקריבים למען המולֶך. המולך הוא הגוף. ככל שגדלה תודעת ערך עצמנו, אנחנו הופכים להיות שבויים שלו, שבויים בכלוב של הגוף שלנו.

ב״כלוב לציפור״ מעלה רוני חדש שתי עבודות סולו בהתרחשות תנועתית שהיא טוטאלית, מוחלטת. בעבודה שפתחה את הערב  ANI-MA- אני מה או אנימה-הצד הנשי של תת המודע הקולקטיבי הגברי, מצטטת חדש את גדול משורר פורטוגל פרננדו פסואה ״אני משתדל להתפשט ממה שלמדתי…להסיר את העטיפה ולהיות אני, חית אנוש שהטבע ברא״. ובתוך תנועה זוחלת שיש בה חקירה גופנית מרוכזת שנדמה מחשבת לקלף את הבשר מעל השלד, היא חוקרת בביצוע מוקפד את האני של הגוף הראשון.

“אני" שאינו זהה, בשום אופן, למושג ה"אגו" הפסיכולוגי המצומצם. אלא "אני" רחב ממנו בהרבה, ובעיקר נעדרת ממנו תחושת הבעלות של האגו כזהות קבועה, אשכול של תכונות. עד שהגוף שלה ניתן להגדרה כאי זהות וכהשתנוּת של תנועה זורמת, רציפה ומלאת גמישות. וההתקדמות שלה על הבמה נמוך, קרובה לקרקע איננה מסע המתקדם באופן ליניארי בזמן, אלא מסע של התהוות גוף האני כקיים בו-זמנית בכל זמניה ומקומותיה, גוף אני שהוא כאוסף של פרגמנטים שככל שהם מצטברים הם יוצרים פיזור ולא התעבות ובנייה. מרחב שהבו-זמניות בו מסתעפת כמו טירה שמסדרונות מתקדמים בה גם ישר, אך גם לצדדים ובאלכסון. בכל רגע, מלידה עד מוות, הגוף עובר תמורות ללא הרף הופך במסירות לזירה של חוויות לאינספור, רגשיות ומחשבתיות.

בסולו השני Goofy או ״גופי״ מבקשת חדש לנסות ולפענח מתי בדיוק אבדה לה תמימותה וכיצד הפך גופה ליצור המצוי והרצוי – אישה זו שאל אישך ”תשוקתך והוא ימשול בך“. החקירה הפיזית של חדש בעבודה הזו דומה לעבודה הראשונה, הכל קורה בגוף נובע מהגוף אלא שכאן היא מאתגרת את עצמה בכל הקשור ליחסים שבין הראש והגוף. גוף שהראש נבלע ואובד בו. עד שהראש המוטה לאחור לא מאפשר לגוף לגבור על הראש, להראות את פניו. מוצאת אינסוף אמצעים לעמוד במגבלות. והיה גם טקסט מקדים של ילדה שנשמעה מנתחת באופן מבריק את הכשל בפסיביות של דמויות כמו סינדרלה והיפהפיה הנרדמת, שתי נשים שלא קידמו את העלילה אלא נתנו לאחרים להוביל אותה. אבל למרות המתיקות ואולי דווקא בגללה זה הרגיש זר לעבודה, עוד רקע ספרותי, הקדמה שנחרץ גורלה, קצה חוט שלא היה בו צורך.

והגוף של חדש הוא גוף שיודע לפרוץ החוצה אבל גם יודע להתמהמה אם צריך. מפרקי הירך גמישים מאוד, וברגע פשוט כשהיא מיישרת את אחורי הברך היא מותחת קו יפה. הזמן וההשתנות הם-הם ה"יפה". כי הכוח הוא לא באגן או ברגלים כבסיס אלא באורך, בגוף שחוזר על הקו המתווה שוב ושוב עד שהעוצמה המוכפלת היא הדיוק.

ולמרות שהמחול של חדש מגיע לתמציתיות של תנועה ולבהירות גדולה, ויש משהו מרענן בזה שהיא לא מנסה למלא את החלל בתנועה, בעובדה שלמרות האינטימיות היא לא מגיעה למקום של ארוס ולהט, מותירה את העבודה מלאת סוד. ועדיין הייתי שמחה לראות את הגוף של חדש גם יוצא מתוך הסד שהיא שמה אותו בתוכו, מתיידד עם כיוונים לא צפויים כמו חיה מוזרה. כמי שהחליט לקחת את גורלו בידיו, מזדקף ונשאר לחקור את עצמו עומד.