״טאלוס״ מאת ארקדי זיידס

נקודת המוצא של עבודת הסולו החדשה של ארקדי זיידס, היא פרויקט טכנולוגי של האיחוד האירופי שנקרא ״טאלוס״ -מערכת לפיתוח רובוטים שיפטרלו לאורך גבולות אירופה, כדי לאתר ולמנוע חציית גבולות לא חוקית, מחליפים את שומרי הגבול. ״טאלוס״ הוא הדרך החדשה לפתרון מצב ההגירה הנוכחי.

ו״טאלוס״ הוא שם מסקרן במיוחד לעבודה שמבקשת לחקור את עתידם של הגבולות. כי במיתולוגיה היוונית טאלוס היה שמו של ענק ברונזה שזאוס נתן לאירופה כדי להגן עליה, ואין כמו שם המיתולוגיה היוונית כדי להפוך פרוייקט לאפי, בונה נרטיב חברתי סביב סיפור נשגב. אצל אריסטו טלוס פירושו תכלית. בפתיחת האתיקה מציין אריסטו ש"כל מעשה תכליתו הטוב." מנקודת מבטו של העושה, כל מעשה הוא טוב. לכל מעשה טוב מסוים. הנגר הטוב הוא נגר העושה משהו בצורה טובה, כך גם הצייר הטוב וכד'. אולם מהו הטוב הכללי? מהו הטוב האנושי? מהו הטוב של החיים? מה שמעלה את השאלה המתבקשת: מה יקרה אם הרובוטים יוקצו לקבל החלטות אתיות במצבים שבהם ייתכן שהאינטראקציה האנושית נחוצה ביותר? איזה תכלית משרתת הפעולה הזו של יבשת חזקה כמו אירופה שכביכול רוצה לעשות דברים משמעותיים כדי להביא לעולם טוב יותר.

העבודה שבנויה כמופע \הרצאה לובשת צורה של מצגת, וזיידס כמו איש מכירות או יזם גאה, העבודה לובשת צורה של קידום רעיון או אידיאולוגיה. בעזרת ראיונות, קטעי סרטים ומסמכים, מציג לנו יחד עם צוות המחקר האינטרדיסציפלינרי שלו את השימוש ב״טאלוס״, ודרך זה הוא מעלה את השלכות והשאלות האתיות העולות מהשימוש במערכת מסוג זה. וזה מתחיל תמים כל כך כשעיגולים כחולים ושחורים המוקרנים על המסך, מתפרסים במרחב, מדגימים נסיונות שונים למעברי גבול. הגירה ממרחב אחד לשני, שההבדל היחיד ביניהם הוא קו אדום שרירותי לגמרי.

וככל שעובר הזמן במופע ומתגלים עוד אלמנטים במרחב-רכבים, מבנים, אוהלים, עצים, גדרות-אווירת השומקום שהוא כלמקום, זיידס מצמצם את התנועה שלו על הבמה. וכשתנועת הרובוטים השונים מפקיעה את הכוריאוגרפיה מהגוף האנושי , הופך זיידס כמעט נייח לגמרי, כמו מזדהה הזדהות יתרה עם המערכת הופך את עצמו ואת הרובוט לאחד לא רק ברמה הסימבולית או המטפיזית. ישות אחת בעלת שני מבטים – מבטו של המפעיל ומבט המתבונן עליו מבחוץ. עד שאנחנו יורדים לרמה הבסיסית שלנו, אנחנו רק אטומים ו״טאלוס״ גם הוא רק עשוי מאטומים.

טכנולוגיה אוטומטית היא כבר עובדה בתחומים רבים של חיינו, והשאיפה שלנו לשלוט במכונה היא מטרה מודרניסטית. יש מדענים שמשווים הנדסת טילים לנסיונות ולמאמצים לשלוט בכוחות השמים. ומערכת היחסים בין האדם לטכנולוגיה מתפשטת בכל מרחבי היצירה, בהדדיות רוחנית חדשה של סובייקטיביות מתווכת, שבמסגרתה הרובוטים יוצרים שפה חדשה, טקסי פולחן חדשים. ואולי המדענים, יוצרי המערכות האלה, סוללים את הדרך ומלמדים אותנו את המונחים שבאמצעותם אנו יכולים לתאר את הדת החדשה שלנו. מספקים לנו באמצעות תורתם, נקודות פתיחה לספרי ההדרכה והפרוטוקולים שלנו, שיהא עלינו לכתוב.

וזיידס בורא קולקציה של דימויים חזותיים החרותים במאגר הידע, מארגן אלבום תמונות, מתייק ופורע סדרים. דואג שנטבע בתוך המלל האינפורמטיבי, כאילו רק כך אין כאן לרגע הצפה חושית אלא אינדקס מורחב של סימני תרבות חדשים שזוכה לשימת לב ולאינספור פרטים. בסוף, כשתמונת המהגרים מתבררת ומה שהיו עיגולים תמימים הופכים לדמויות ברורות של אנשים במחנה פליטים, עד שזיידס והמסך מאחוריו יוצרים ביחד מעין כפולה מגזינית בעלת אסתטיקה רגישה מפתיעה.

ולמרות החקר האינטלקטואלי, ההקפדה הפורמלית, ההיגיון האסתטי הקשוח וההישענות היתרה על עובדות, זו אינה עבודה מנותקת מרגש, להיפך. כל אלה ואיכויות נוספות הופכות אותה לעבודה רותחת, מתפקעת מיחס אישי, המצויה בהתמקחות כוללת, מרוסנת מאוד ולכן גם משתוללת, עם האלמנטים שהוא מעלה באוב ומציג.

העקב אכילס של ״טאלוס״ היא שלמרות הנסיון של זיידס ליצור עמימות, אחרי שבעבודתו הקודמת ״ארכיון״ המימוש הפיזי של הגוף הפוליטי נצרב בזכרוננו, כשזיידס על הבמה, לטוב ולרע כל אחד יודע איפה הוא עומד מבחינה פוליטית. וגם כשהוא כביכול מרחיק עדות, העמדה האידאולוגית שלו כלפי פרויקט ״טאלוס״ ברורה לגמרי וחסרה את האמביוולנטיות. ומה לעשות שמי שמצהיר על אידיאולוגיית התנגדות מגביל את המשמעויות ואת תפקיד האמנות יותר מדי.

״טאלוס״ היא עבודה שדורשת צופה בעל יצר התמסרות גבוה, טיפוס סבלן עד רוחני, מהזן שכבר אינו רווח באמנות העכשווית. ההתשה המנטלית שבארכנות, דורשת התעלות והתגברות על העצמי לצורך היטמעות בחוויה.

אצל אריסטו לכל דבר יש טאלוס- מטרה והגשמה, מלבד להיסטוריה שלא מצפים להשלמתה ולקיצה. ובעוד אצל כל אדם יש ייעוד ופוטנציאל שעליו לממש, לאנושות אין ייעוד כללי ומטרה שעליה להגשים ככלל, מה שמדגיש את התחושה ש״טאלוס״ איננה מכוונת להארה פוליטית אלא להרהור עצמי. היכן אני עומדת, ביחס לדמויות המוצגות, לפעולות, וביחס לטכנולוגיה האוטומטית שמחליטה גם עבורי אילו מרחבים פתוחים בפני ואילו לא.