״הורה״ מאת אוהד נהרין ולהקת בת שבע

בעבודתו היפה והקרה ״הורה״ גומל אוהד נהרין לצופים על אי-הנוחות שבלב בעינוג עוצר נשימה של העין. על הקיר האחורי ספסל עץ ארוך, כמו מדף של טרסה, צף חסר רגלים, יושבים הרקדנים בהמתנה – שש נשים וחמישה גברים. וגם אנחנו יושבים מולם. מחכים. מחכים עד שהם קמים ופוסעים בתנועה איטית, מתקדמים לעברנו. נעמדים בשורה רוחבית במרכז הבמה, הגופות המוצללים עוטים גוף ומראה אבל כמעט מיד היד השמאלית מתרוממת והמרפק נפתח להרף הדור כמו מקור של ציפור גן עדן. והכל קופא מלבד המוסיקה החשקנית של 'אחר הצהריים של פאון' מאת דביוסי. 

והכל טובל בתוך ירוק זרחני רעיל או לחילופין בתוך ירוק שמזכיר את אותו ׳גרין-סקרין׳ שמשתמשים בו בקולנוע ובטלוויזיה כדי לצלם אנשים כדי שלאחר מכן ניתן יהיה להרכיב את פעולות המצולמים על רקע אחר מהרקע האמיתי שלפניו צולמו. ׳להשתיל׳ אותם, את המצולמים בנוף עתידני או אלפיני מושלג, עיר, ים- כל זאת מבלי שהם נמצאים שם באמת, אלא מצולמים באולפן, על רקע מסך שצבוע בצבע אחיד. כלומר ״הורה״ של נהרין יכולה להתקיים בעולם בכל מקום שנרצה שהיא תהיה.

וב״הורה״ הקצב וההיגיון הפנימיים של העבודה מציעים רצף של נקודות שיא ללא שפל ביניהם. שפע של הצעות לנקודות התייחסות. לפעמים זה על אלימות לא צפויה, לפעמים האצה של הליכה, של הרמת יד, של תזמור של הרמות ידיים. סיחרור חסר מוצא, מערבולת של גוף המתיידד עם כיוונים לא צפויים שיש בו את האפשרות לשמחה, התעקשות לאהבה, של היחיד, האחר, הבודד מול קבוצה. כל אחד רוקד את הריקוד שלו, ממציא לעצמו חלל. והכל קורה כל כך מהר עד שהוא אינו ניתן לכימות ולהוכחה, מלבד הזכרון שכבר לא זוכר את התנועה אלא רק את הזיכרון שלה, זוכר שהוא היה שם וחלף. 

ויש גם היסוס וקפיאה, עצירה להתהרהרות, וחזרה לסימטריה, לספסל שהוא נקודת האפס, כאילו בישיבה לרוחב הבמה דבר מה עומד להיות מוכרע. אבל כל פעם מחדש האפס הוא לא הסוף. אולי זו דווקא תמצית יפה של הקיום האנושי שהוא די פתטי בסופו של דבר-יושב וחושב מוּעד לעולם. 

ולמרות המוסיקה מ״אודיסיאה בחלל" ונעימת הפתיחה של ”מלחמת הכוכבים" וואגנר, ואדוארד גריג, ועוד קטעים מוזיקליים שעברו עיבוד על ידי איסאו טומיטה, שהעניק לעבודה סאונד אלקטרוני, אין בה תחושה של משהו עתידני. וכן אפשר לדבר על השם הכה ישראלי, על ריקוד שהוא אתוס לאומי הנע במעגל סימבולי, חגיגה של הביחד על אף ולמרות הכל. וגם על מותה של ה״הורה״-המלכדת את כל מעגלי הזהות כרוכה כבר מזמן בחשבון נפש מטלטל, שלא השתנה מאז שנהרין העלה את ״הורה״ ב-2009 כאשר יצר אותה לראשונה.

אחד הסופרים האיטלקיים המצויינים אנטוניו טאבוקי כתב בספרו ״חוט האופק״ ש״אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק…זה כמו למות פעמיים.“ נדמה לי שאת זה בדיוק עושה נהרין ב״הורה״, מציב מול עינינו אינסוף אפשרויות תנועה שנקטעו.