״הדרך לבוליווד״- להקת המחול־תיאטרון נבדאהרה:
אם אתם רוצים להנות מהאפקטיביות המדבקת של המופע ״הדרך לבוליווד״, כדאי שתנהגו כמוני ורגע לפני שאתם נכנסים למופע, תפטרו את המנהלת הפנימית שלכם לענייני אידיאולוגיה, זו שתפקידה לקלקל לנו את כל הפאן, לפתח בנו את הענווה, ולהזכיר לנו בעקשנות שהחיים הם עניין רציני.
המופע שעלה בישראל בבכורה עולמית הוא הפקת הצדעה לבוליווד של הכוריאוגרף ההודי אשלי לובו. גם כאן כל סצינה מלווה בשיר אבל בניגוד לסרט בוליוודי טיפוסי שאורך שלוש שעות, העלילה יותר מהירה, והתוכן קצת פחות דביק. עדיין מדובר במחזמר צבעוני ומוסיקלי עם 22, רקדנים שבמרכזו סיפור אהבה אבל הסוף עצוב. העלילה פשוטה ומוכרת- סנדי, בחור תמים ורך, עוזב את הכפר כדי לכבוש את מומבאי, בדרך הוא מכיר חברת פושעים, נשדד, מתאהב בלילה שאוהבת את הגנגסטר דון, שגם כן מתגלה כרך לבב. ומפה לשם דברים מתחילים להשתבש, אקדחים יורים אבל בסוף כולם קמים ורוקדים.
ונכון שזה לא ספקטקל עתיר תקציב והשירה והמוזיקה הכל בפלייבק, והרגשות מועצמים, מופרזים עד מלאכותיים. וכן,״הדרך לבוליווד״, לעיתים קצת פלקטי ומאולץ, אבל יש כאן עניינים עם הגורל ההינדי ושאר ענייני קארמה.
והמופע הזה הוא שניים במחיר אחד: גם סרט בוליוודי פר אקסלנס – שירים, ריקודים, קומדיה, רומנטיקה, הרפתקאות, אסונות, טרגדיה ושוב רומנטיקה. אבל הוא גם מעין הומאז' או פרודיה על כל הסרטים הבוליוודיים באשר הם. בקיצור מופע ששומר על טון גרגרני פתייני ונונשלנטי גם יחד, כי הכוריאוגרף אשלי לובו לא שוכח לרגע על איזה צד של הצ׳אפטי מרוחה החמאה.
ועל הדרך, וזה מה שמקסים, יש שירים סופר-קליטים, והגיבורים, ושלל הרקדנים, נעים באנרגיה מטורפת, ובחיוניות חיננת, בתוך כוריאוגרפיות מהפנטות בצבעוניות ובתנועה שלהן. מכריחים אותנו על אפנו וחמתנו הישראלית להאמין בנאיבי בפנטזיונרי, בכל מה שנוצץ הוא זהב. וזה בדיוק מה שצריך כאן כדי לצלוח את היומיום רווי הסכינים והקולפן- משהו קיטשי להחריד. אז אמנם ריקודים עדיין לא מצילים ממוות, אך הם מעניקים טעם ותחושת ערך לחיים עצמם.
