״ביילה ברזיל״ -להקת בלט דה רואה

לא לקח לקהל במשכן יותר מדקותיים כדי להיזכר למה אנחנו עדיין אוהבים את ברזיל. ותשכחו לרגע מג׳יזל בונדשן, מניימאר או כדורגל, אחרי 80 דקות של צבע, ריקוד ותיפוף בלתי נלאים, הקהל רקד במעברים ובתוך השורות כאילו אין מחר.

ויש גם סיפור סינדרלה: הלהקה שהוקמה ב-1992 על ידי שלושה חברים – פרננדו נרדוצ'י, מרקו אנטוניו גרסיה וז'וזה מרסיאל סילבה, מהעיר אוברלנדיה שבמדינת מינאס ז'ראיס, נוסדה כפרוייקט קהילתי עבור צעירים רקדנים ללא הכשרה פורמלית, שהתגלו בפאבלות ובשכונות העוני של ברזיל. שמונה שנים של מאבק ניהלו השלושה כדי למצוא חסות ולהפוך אותם ללהקת מחול מקצועית, אבל את הגושפנקה הסופית הם קיבלו כשהוזמנו ב-2002 לביאנלה למחול בליון. החבורה השאפתנית לא עצרה שם וב-2007 הם חנכו את מרכז התרבות שלהם באוברלנדיה, בו הם מכשירים כיום למעלה מ-300 צעירים שהחלום שלהם אולי לא היה מתגשם מבלי קיומה של ביילה ברזיל.

אבל כמו שקורה לא מעט, היומרה והמיתולוגיות הן דבר אחד והמציאות היא דבר אחר. המופע שלדברי מנהל הלהקה נשאב מההיסטוריה שלהם כשחורים בברזיל, מנסה ליצור ריקוד המבטא את הרוח האפרו-ברזילאית אותה מורשת תרבותית רב-אתנית, מבלי להישאר בגבולות הפולקלור. ויש במופע ״ביילה ברזיל״ תערובת מבעבעת של סמבה, קפוארה, והיפ-הופ וברייקדאנס פאנק וגם קצת אקרובטיקה לקינוח הדבש. ו14 גברים ואישה אחת שגם מזמרת.

בפתיחה, אולי כדי להפוך את העבדות לרפרנס מיתי, הרקדנים נכנסים עטופים כמו נזירים, כשאת שולי השמלות שלהם הם עוטים לראשם כמו ברדס. והם נעים לצלילי התפילה ׳אווה מריה׳ מביאים איתם לרגע אל הבמה איכות דתית כמעט. אבל מהר מאוד זה יתפוגג וטור הנשים השפוף יהפוך לחבורת גברים שריריים, מרעידי איברים, על פניהם נסוכה צהלה קרנבלית. וככה, למעט הבלחות קטנות, נחגוג כמעט עד הסוף. ואפשר להתלהב מזריזות הרגלים, מתנועת האגן, מהחום הפשוט השופע, מאיזה חופש כמעט ספונטני. ויהיו גם קערות מתכת גדולות שידמו סירות עבדים, ושלשלאות, וניצוצות הניתזים מגוף חטוב, ורקדן שעומד על ראשו, מסתחרר על פלטפורמה, נישא באוויר על ידי חבריו.

המבנה של המופע רופף וגמיש, הרגעים מחוברים זה לזה בהברגות גסות וחשופות, נערמים זה על גבי זה, והכוריאוגרפיה בסיסית ולא מאתגרת אבל אם יש כאן משהו אותנטי לגמרי זהו כוח רצון ושמחה שובי לב.

אז אם מישהו מחפש כאן משל על ברזיל, מורכבות רעיונית, או אינדקס דימויים התחלתי שממנו אפשר להמשיך ולהעמיק לתוככי עולמות־הדימויים של העבדות, שישכח מזה. כוחה של העבודה הוא בהפגנת הנוכחות, בכמות האנרגיה. ממש כמו המבנה הקוסמי של השמש בקהלת: "וזרח השמש ובא השמש ואל-מקומו שואף זורח הוא שם”.

אין אי-ידיעה או מרחב החושך. פשוט זורחים זורחים זורחים.