״אופרה טריטוריאלית“ מאת שלומית פונדמינסקי

המבנה של עבודתה של שלומית פונדמינסקי ״אופרה טריטוריאלית״ הוא לכאורה פשוט. על הבמה מפוזרים ארבעה חישוקים, כל אחד מהחישוקים מסמן טריטוריה פרטית-בית, בכל אחד מהחישוקים נמצאים רקדן או רקדנית שמוצאים תנוחה פרטית, אישית, קטנה כדי להניח את הראש במרחב החישוק, מתאימים את גופם לרכיב ארגונומי. כשלכל אחד מהרקדנים יש אלמנט שצמוד לחישוק ומכתיב את התנוחה, כמעין וריאציות- כרית, או שרפרף, גלילי נייר, סוטשרט שתלוי על צינור גמיש. וכולם כפופים לחוקים שנשמעים או באמצעות הוראות מילוליות או באמצעות מוסיקה.

ובמקום שאין בו אפשרות יציאה, הם נעים בכוריאוגרפיה המוכתבת על ידי המרחב עצמו, מתנגשים בקיר האחורי, רצים או מקרבים גוף לגוף, יוצרים תחבירי מילים בין תיעוד משפחתי יומיומי-אמא שלי, אחות שלי, אבא שלי, סדרת מספרים ואותיות, לבין סמלים פוליטים-ארץ ישראל השלמה, החלקית, הקשה, הנעימה.

וכשהעבודה מחמירה וההוראות החוזרות על עצמן זוכות להתעלמות, סרט נייר נשלף מתוך גליל, גבולות מתחברים ומטשטשים, בתי החישוק נפרצים, האביזרים מזדמזמים בחדוות שינוע, והרקדנים השואפים לחירות, ממציאים להם צורות חדשות והופכים לאוטומטיות מוטורית-רכבת ארוכה וסרבנית, לכל אחד הגה ומאחוריהם מתנוסס סמרטוט דגל משיב רוח.

שיקול הדעת והאסתטיקה מצויים ברשותה של פונדמינסקי. אבל אם קודם התלווה לעבודות שלה טון פופי ועוקצני, הרי שהטון של זו הנוכחית הסתובב בלופ של הורה וילדים. ניזון כל הזמן ממשחקי התפקידים בין היוצרת המחוללת שמנצחת על הרקדנים הסוררים בעזרת חיתוך דיבור של מחנכת.

והתחושה היא שנקודת התורפה של ״אופרה טריטוריאלית“ היא שהכל נשאר מלאכותי, קצת משחק בכאילו.  וכי אפילו הצבת שאלות על הגוף המציית בתוך הרצפים התנועתיים נותרה מבושלת למחצה. וגם כשהרקדנים נכחו במלואם, הבחירה בטון המתיילד הסירה מראש את האיום מהעבודה. עד שגם לאחר שהות ממושכת, כשהסאונד צרם, לא הצטברה תחושה שזהו מרחב מטריד במיוחד של התעללות. אף אחד כאן לא רגיש והשני אטום, או מתנהל כמו אנדרדוג פרוע, כולם ילדים קטנים- רוחות רפאים של אנרגיית התנגדות וסירוב. התנגדות וסירוב למה?

והיה רגע אחד בו סופסוף התחוללה הדרמה של האדם הקטן, כשאחת הרקדניות החלה לדבר בגרמנית- שפת האם שלה. זה היה רגע מדוייק ומשכנע בו חירות השפה נחלצה לעזרת שלילת העצמי, ודיברה בקול כפול שיש בו פרובלמטיקה של זהות. מעלה שאלה אמיתית לגבי איזה סוג של מניפולציה דרוש כדי שהאני האותנטי יוכל לדבר בשם עצמו.  ובשלב מסויים שני רקדנים נוספים הצטרפו אליה, מתנשפים ומתנשמים מתאימים את עצמם לצליל קולה, הקולות שלהם ביחד מגוללים עלילה שעטנזיות כמו כדי להדגים שהזהות לעולם אינה זהה לעצמה, שהאחר מתחיל בתוכי.

כל כך רציתי שהם ישכנעו אותי להיות נועזת- לעשות את מה שאסור, להתחזות, לזייף, לשכתב היסטוריה, לגנוב תרבות, כדי שכל זה יהיה שווה את זה. אבל מה שנצבר נותר חף מידיעה. משחק מכור.