שרה, Killer Pig – שרון אייל וגיא בכר
בתחילת הקריירה של שרון אייל, בהתבוננות בה רוקדת, היה משהו מחיה נפשות, ניסיוני, טבול באיזו השתוקקות מורעבת. התחושה היתה שאייל מוצאת בגוף תובנות אחרות, ומחזירה לו איזו חומריות אבודה, מגועגעת. תמיד משהו רחש מעבר לפסאדה, ומתחת ליפה.
זמו רב עבר מאז ובשנים האחרונות אחרי שהספיקה להנות ממעמדה ככוריאוגרפית הבית של להקת בת שבע, לעזוב ולהקים להקה משל עצמה, היא מעלה ביחד עם גיא בכר, בן זוגה לחיים ולעשייה, יצירות העושות שימוש אסתטי בגוף כדי לגעת בעל־זמני, באלכימיה ובקסם, במה שקורס מהגוף ונוזל אל הנשייה. שוב ושוב הם חוזרים על אותו פולחן שבטי לצלילי מוסיקה קלאברית פופולרית, מפעילים עלינו כישוף קר. אבל דווקא החומרה והשיטתיות, חושפים את העשייה של הצמד במערומיה, את חיק הקסם כאשלייה.
בערב שעלה עכשיו ברידינג 3 חוזרים אייל ובכר לבמה עם להקתם הקטנה ששמה L-E-V ועם שתי יצירות שלהם שכבר הועלו על ידי להקות בחו"ל: "שרה" שעלתה ב- 2012 על ידי הלהקה ההולנדית NDT II ו"קילר פיג" שיצרו ב-2009 עבור הלהקה הנורבגית קארט בלאנש.
לפי התוכנייה, העבודה "שרה" נוצרה בהשראת קופסת תכשיטים עתיקה ואילו "קילר פיג" עוסקת "בנפש עדינה ועמומה שהגיעה לקיצה". בפועל מדובר בשתי יצירות שיש להן די.אן.איי דומה מאוד עם התכתבות חדשה עם לקסיקון התנועות של הבלט. אפילו אחד הקטעים היפים ביותר בו הרקדנים יוצרים שרשרת טורית, מחברים יידיים ומתפתלים לאחור בריפרוף על בהונות, נבלע בתוך הגלובלי, בתוך הסאונד שיש לו תפקיד פעיל ואלים על חושינו, בתוך ה'אם אין לכם מה להגיד תעשו רעש'.העיקר שיהיה שם יותר. מי בכלל זוכר בתוך כל הבליל את אותו 'פולס', את אותה פעימה המזוהה עם שרון אייל.
קרדיט צלם: יניב כהן
'האילוץ' לוותר על המסה הגדולה של רקדני בת שבע ולעבוד עם קבוצה קטנה של שישה רקדנים חשף נקודות חלשות רבות שקשורות למבנה ולקומפוזיציה אבל גם ריקנות גדולה שמדללת את הדבק בין החלקים השונים ומוהלת את העשייה בקפריזות ובפראנויות, בעיקר כי היא מתקיימת מחוץ להקשר ואין לה המשך . עכשיו צריכים אייל ובכר מתוך מיעוט האפשרויות לפתח שפה וליצור היררכיה- כאן נכון לעמוד וכאן לא נכון להתעכב, כאן מסוכן ושם רגוע מידי. וצריך הרבה משמעת בתנאים כאלה. וצריך הרבה מאוד יכולת ארגון וחקירה. ובעיקר צריך את היכולת להעמיס עולם שלם על מאחזים אלמנטריים: תנועה בודדת, קו מתפתל, פיסוק רחב, פה נפער.
אני בטוחה שתמיד יהיה איזה קהל אנין, אניגמטי ואלגנטי שימשיך לאהוב את העשייה של אייל ובכר, שירגיש מרוצה. אך בנקודת הזמן הזו חייבים לומר בעצב: המלכה עירומה או לובשת בגד בצבע גוף, תקועה בלופ של עצמה, בלי יכולת לבתק את המרקם המזוייף והבורגני, בלי אותה ליבה של רגש אמיתי הנותנת לעבודות עומק ותוקף יתר.