"קמרה אובסקורה“ מאת עדי בוטרוס

לסולו ״קמרה אובסקורה״ מאת עדי בוטרוס יש אופי פתייני המעורר בהתחלה התרוממות רוח, אבל זו לא מחזיקה מעמד זמן רב. בדימויים של בוטרוס יש משהו אוניברסלי, קדמוני אפילו,  והאפקטיביות הארכיטיפית משרטטת טיימליין היסטורי של שימוש במעט כדי לומר הרבה על אותה אי-נוחות של המציאות כאן, אז ובמיוחד עכשיו. 

על פי התוכנייה יצר בוטרוס את העבודה בהשראת "שדה החיטה" (The Veteran in a New Field) , ציור משנת 1865 של האמן האמריקאי וינסלו הומר המתאר חייל משוחרר אחרי מלחמת האזרחים כשהוא קוצר חיטה. הציור נחשב לסמל של תקופת השיקום שלאחר המלחמה באמריקה, ומייצג את המעבר של החיילים בחזרה לחיי אזרחות ולעבודה פורה. על אף הצגת החקלאי כמבצע עבודה חיונית ומתחדשת, השימוש במגל, מזכיר גם את ה"קוצר" בכתבי הקודש, את המוות.

וזה מתחיל מרגע ראשוני של פליאה. גופו של בוטרוס נח בתנוחת עובר בתוך מבנה של שיבולים- ארבע תיבות עץ של אלומות זהובות. ולרגע לא ברור אם זהו חקלאי שכרע תחת הנטל ונח באמצע יום עבודה או אדם שפגע במקום והחל לחלום כדי לנבא.

וכמעט מיד מתחיל תהליך של פרוק, בוטרוס ששוכב על לוח עץ מלבני יסדר את הבמה כל פעם מחדש, ממקם את שדה השלף באזורים שונים על הבמה, מתקדם כשהוא זוחל על גבו, אבל גם על גחונו בזרועות שלובות מאחורי גבו, מהדהד את אותו עונש שניתן לנחש על חטא עץ הדעת. הגופניות הטוטאלית שלו היא בשר מבשרה של העבודה.

ולפעמים התנועה על הרצפה מסחררת, ספירלית, עד שנדמה שבוטרוס והשיבולים נארגים יחדיו לסליל כפול מפותל של טבע באיזה יופי מרהיב מתפרץ. כך, במשך 50 דק׳, במערך אסתטיקה שלם ומוצלח של הארעי והמאולתר, יוצר בוטרוס דימויים יפהפיים שכמעט מיד אחרי שהם מתגלים הם נעלמים כהרף. מה שהופך בעבודה את הכישלונות למצוא מקום או מנוחה נכונה, למובהקים ולמרבה הצער רלוונטיים לחלוטין להווה. 

וגם כשבוטרוס יצליח להתנגד לכוח הכבידה ולהתרומם מהקרקע הוא ימשיך להתמסר לאותן תיבות שיבולים, ממאן להתנתק מהנסיון לארגן אותן מחדש על הבמה שוב ושוב, בעמל חסר תכלית. ולא אותו לוח עץ מלבני עליו הוא נסחף או מתגונן תחתיו. ולא אותו מוט עץ ארוך איתו הוא מתעמת, לא יצליחו להחליף את אותן שיבולים, ולהפוך עבורו לתכלית, נושאים איתם מושגיות לירית.

והחיבור הזה עשוי להישמע צפוי וישיר מדי אבל יש קו דק ומלנכולי בעבודה, המזכיר לנו ללא הרף את קיומנו הסיזיפי. כי נדמה שיתכן וכדאי להשוות את התרחיש שבו מככב בוטרוס לסיפור סיזיפוס במיתולוגיה היוונית. שכעונש על מעשים שהכעיסו את האלים, נידון לגלגל ללא סוף סלע אדיר ממדים במעלה הר, סלע שיחזור ויתגלגל מטה בכל פעם שסיזיפוס יתקרב לפסגה.

פילוסופים מהמאה הראשונה לספירה לפחות בחנו את המיתוס וניסו ללמוד ממנו. הלקח העיקרי היה שהוא מייצג את חוסר התועלת של ניסיונות שונים הנראים משמעותיים. במאמר משנת 1942, הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי הרחיק לכת עוד יותר, וטען כי המיתוס מייצג את האבסורדיות שבקיום האנושי.  ולכן, למרות שהשיבולים מייצרות התפרצות מפוארת של אנרגיה, אפשר גם לחשוב עליהן כחסרות רחמים בדיוק כמו הסלע של סיזיפוס. גם כאן אין את אותה תחושת סיפוק שאדם חש בעשייה או בניסיון להגשים אותה. מה גם שהגדרת דבר מה כראוי לביצוע או ניסיון הגשמה אינה עניין קל, והיא כרוכה בתהליך של גילוי.

אבל אפשר גם להישאר מקומיים וכמו ס.יזהר בספרו ״צלהבים“ לראות בחיטה באותו ירוק שהופך לזהוב, את התפילות שבלב. ״עולם שכולו חיטה בשלה מתנשבת יפהפייה וכבר מוכנה לגורן״ ואז לזכור שיש תקווה שלא תמיד תלויה בנו באותו ״קיץ שלם של תזוזה למטה, תנועת זרעים נוסעת רוחשת, זהב לבן מחפש זריעה״. ״קמרה אובסקורה״ היא עבודה המשדרת עוצמת כאב. יש לה טון של שותפות בכאב. ובכך יופיה.