פסטיבל ״הרמת מסך״ 2015:

פסטיבל ״הרמת מסך״ השנה הזכיר לי יותר מכל את המעשייה של האחים גרים ״בת האיכר החכמה״. בלי להכנס לכל פרטי המעשייה, בת האיכר שחוכמתה מעוררת סקרנות אצל המלך, נאלצת להתייצב בפניו ולפתור חידה שהוא מציב לה. אם תוכל לפתור אותה, הוא מבטיח, יישא אותה לאישה. אז אומר המלך: "בואי אליי לא לבושה אבל גם לא עירומה, לא רכובה אבל גם לא בנסיעה, לא בדרך אך גם לא מחוץ לדרך”.

בת האיכר המאותגרת מתפשטת אבל עוטפת את גופה ברשת דייגים, את רשת הדייגים היא קושרת לזנבו של חמור שגורר אותה אחריו כך שרק בהונות רגלייה נוגעות באדמה. כמובן שהיא מגיעה ככה המלך מכריז שהיא הצליחה לפתור את החידה במלואה. הוא נושא אותה לאישה, ומצווה לה את כל אוצרות הממלכה.

בהחלט חידה שפתרונה דורש יותר מכל חשיבה היברידית. הפכפכות יצירתית, אי הכרה מתמדת, התרסה קבועה ומצב דמדומים המנסה לאחוז בשרביט בשני קצותיו.

״הרמת מסך״ הפכה בשנתיים האחרונות לזירה המנסה להעמיד תפיסה חדשה ביחס למחול הישראלי העכשווי, לנסות להגדיר את השדה מחדש, דרך סימונו והעלתו על נס של הדור הבא של היוצרים העצמאיים.

ונדמה שהנסיון של המנהלים האמנותיים לקחת את הרגע החשוב והמסקרן הזה למקום של מבינים ולא מבינים, צודקים וטועים, רלוונטים ולא רלוונטים, זקנים וצעירים, ואם היו פחות מדי או יותר מידי אחוזי מחול, מחמיץ את השמחה שיש בדיאלוג הנחוץ למחול הישראלי שהפך קפוץ ואנאלי. כולם מגינים על איזה דימוי באופן אוטומטי, לגיטימי, אבל מצמצם. ויש עדיין פער גדול מאוד בין התיאוריה למה שעולה וקורה על הבמה.

השאלה לאן עכשיו? היא שאלה שצריכה להישאל בדיוק בשנים האלה אחרי שיש תחושה שהמהלכים הרעיוניים והכוריאוגרפים של הדור הקודם, דור ילידי שנות השבעים של המחול הישראלי, התברר.

וזה רגע חשוב ומעניין למנסחי התאוריות וליוצרים ולמנהלים האמנותיים שמבקשים לסמן אותם, אבל לנו הצופים זה הרבה פעמים רגע משעמם וחסר הנאה.

אז מה כן: אני מוכנה לצאת ממופע מחול עם חמש דקות שיעניינו אותי. שיראו לי משהו שאף פעם לא ראיתי. אני לא צריכה בהכרח שיגלו לי מחדש זו יותר איזו וירטואוזיות יצירתית שאני מחפשת אחריה. זה יכול להיות קשור לקומפוזיציה, לצבעוניות, למיומנות, לתזמון של הדברים, לאיזה זיוף טוטאלי. וזה משהו אישי וסתום שאי אפשר תמיד לפענח אותו, אבל כשאני פוגשת אותו הוא מגלה לי איזו פנטזיה שהיתה בי ולא ידעתי. וזה כמעט אף פעם לא רגע שמביא איתו רעיון גדול אלא כזה שמצליח לגעת בחיות של הדברים, בקיום של איזה ׳תוך׳ נתון.

העבודה שפתחה את מסך 1 היתה 'שנים עשר צ'קים דחויים’ של אלה רוטשילד. אולם כגודל הציפייה שלי אחרי צפייה בעבודות הקודמות שלה, גודל האכזבה. רוטשילד מנסה בעבודה שלה לתת לפעולה הכה ישראלית של השבחת נדל"ן (לקנות בזול, לשפץ באופן קוסמטי ולמכור ביוקר) גושפנקה אמנותית. רוטשילד המגלמת כרישת נדל״ן דורסנית, פוצחת במונולוג החושף אמת חברתית פוליטית קשה ומלווה אותו בתנועה, עד שהבמה מתמלאה בקרטוני בתים ההופכים לעיר. רוטשילד נסמכת הסתמכות יתרה על המונולוג הלא מספיק חד והמקושקש לעיתים, מה שלא מציל אותה אלא הופך את העבודה לפלקטית, קלילה ולא נוגעת. קשה להתעלם מההתמוגגות מן הפרובוקטיביות המשוערת של המהלך, מרוח הדווקאות, המתמרקת בהתנגדות סימבולית לכיבוש. וכאילו הכל נכון- העבודה אקולוגית חברתית סביבתית. ומהרגע הראשון ברור לגמרי על מה היא מדברת אז מה הלאה?

בפועל הניצול היחיד מבחינתי היה של תלמידי המסלול של מרכז ביכורי העיתים שהובאו לשרת איזה רקע, להחזיק איזו מסה-גוף ראשון רבים, בשביל לנסח הקשר ביקורתי. עוד גרסה של פיצוי-בינוי.

בעבודתו של עדו פדר Wig it ,אחת מנקודת המוצא המרכזיות היא מרי ויגמן, אחת הדמויות האייקוניות של המחול האקספרסיוניסטי הגרמני. אלא שאצל פדר ההבעה היא מהחוץ פנימה,אין זה עוד הגוף המתפרק לכל הצדדים, אלים ומתנפץ, אלא החלקים כאילו שואפים להתכנס, למצוא איזו הרמוניה שאינה ניתנת, אך יש כיוון.

למרות יכולת ההמשגה של פדר והאסתטיקה היוצאת דופן שתמכה בעבודה, היא לא הגיעה למיצוי, והרקדנים לא באמת הצליחו להחזיק את הרעיונות שעמדו בבסיסה.

העבודה 'אי שם בעכשיו' של אורי שפיר היא דואט לשני רקדנים, אמן וידיאו ושמונה מסכים. העבודה עוסקת בפירוק והרכבה של האני, של מערכות יחסים, מנסה לשתול פיסות מציאות אחת בתוך מציאות אחרת באופן מסקרן. המבט דרך המצלמות מאפשר קיטלוג וארגון אינסופי עד שהבמה הופכת למרחב מפוקח ונשלט. ויש משהו מרענן באופן שבו שפיר מדגים את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, הנבדל ממבטו של האח הגדול הכל יודע. הטענה שלו למרות הקלילות חריפה אבל היא מבקשת הידוק והעמקה ששפיר יכול לה, כדי לא להיוותר נקודתית ואקראיות.

בעבודה The Happening של תמי ליבוביץ דרך האוטומטיות בתנועה והקול המוקלט האינטימית נחמסת. הנסיון למצוא את החסד בגוף מרוקן ממודעות, או שיש לו אותה במידה אינסופית, בבובה, מוגע ללב.

בעבודה Void של אור מרין שלוש רקדניות נעות על במה מכוסה גבעולי עשב פורח. מרין המבקשת לבדוק ״את החומריות של גופן…בתהליכים פנימיים וחיצוניים של התרוקנות הגוף ושל התמלאותו” מציבה לעצמה אתגר גדול. אבל כדי להבקיע באמת את ה׳נשי׳ צריך יותר מליהוק נכון, שימוש בצמחים המחזיר אותן לטבע, ומסקנטייפ המשמש כתחבושת המכסה על פגיעות. גם אחרי איזו קפיצת דרךשהפכה אותן לווריאציה הידועה של שלוש הגרציות מ׳פולחן האביב׳ של בוטיצ׳לי, לא היה לי לאן להמשיך.

העבודה In Vitro של בשמת נוסן, שביקשה ״לחקור את התנועה, את הרגש ואת הדימוי במבע מכני״ הצליחה לעשות בדיוק את זה. נוסן יצרה עבודה קולנועית מאוד שיש בה קומפוזיציות מעניינות המבוססות על ניגודיות בין רגעי סטטיות והתכנסות אל תוך הגוף לבין התפרצויות תנועתיות. והרקדנים גילי נבות, רן בן דרור היו מצויינים ובעיקר אריאל כהן שלבש לגופו מעטה קוצים ארוכים שחורים, והגחתו החוצה מאחורי הסלע הידהדה לאיזה פאון משולהב  וחשקני. דווקא נוסן היתה החוליה החלשה ולא רק בגלל הצרחות שלה שניסו לדמות סרט אימה. לא תמיד כדאי גם לרקוד בעבודות של עצמך.

בדואט Free Builders, של עידו בטש, סוף סוף נפל דבר. זו עבודה מרתקת בכל רגע ורגע, אמיצה בנקיון שלה ומסקרנת. בטש ביחד עם הרקדנית דור פרנק מעמיד מולנו זוג רוחש ששואף למצב אוטופי. והם יכולים להיות הכל נעים בתוך משטותיים עד הניסוח האנושי ביותר של העצבות. הם הסחת דעת והצהרת אמונה בעת ובעונה אחת וזה נפלא. אם נתעלם משלב הצרחות בהתחלה יש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו אפילו הייתי אומרת תמים באותו חיפוש פיזי-קולי אחרי מבע חדש. ובסיום המפתיע, כאשר היא נושאת אותה על כתפה כווריאציה על זוגיות מודרנית והם נעלמים מהבמה, יש תחושה של אבידה.

אחרי הסולו Bread & Circuses Blood שיצר בטש ב״גוונים במחול״ 2011 כתבתי עליו שהיצירה שלו לוקחת אותנו לגבהים שבהם האוויר דליל וצורב. אני עדיין חושבת ככה.

באותה שנה סימנתי לעצמי לעקוב אחר לילך ליבנה אחרי שהעלתה במסגרת ׳גוונים במחול׳ את עבודתה האמיצה והמסקרנת ״יום שני לריסה״. גם שם בחרה ליבנה במבנה מפורק עמוס באמצעים, תוך שהיא מחייה זכרון, מדברת על אובדן כמעט באופן מדווח, ומקיימת עומק רגשי חף מרגשנות. מנסה לגעת באיזה מקור.

אבל מאז כל עבודה שלה שצפיתי בה מ״משחק חופשי״ בפסטיבל ׳צוללן׳ בואכה ׳הרמת מסך׳ בשנתיים האחרונות, קילקלה את העתיד שלה שכבר היה כאן.

השנה בחרה ליבנה להעלות עבודה בשם "האבסטרקציה מרחב לתפילה משותפת”. הפומפוזיות הטקסית בה היא ביקשה לפרק את הגוף והמחשבה ולהפוך אותם לאבסטרקט, הפכה למערך שלם של קלישאות ניו אייג׳ נבובות, שאפשר אם מתעקשים, למצוא מקריאה של כמה ספרי מדף בסטימצקי במדור של מיסטיקה מודרנית. ההוראות של ליבנה נשמעו כמו מין קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות- ״אה, או, אי, נשימה נשימה נשימה נשימה, לחוש תפילה, זה מרגש כל כך לראות חיים״. לו אך היתה זו פרודיה.

צחקוקי הצוות הטכני שישב בצד וצפה בהפעלות, והציווי של ליבנה ׳לא לשקר ולא לזייף׳ נשא אותי אל האור, אל עבר הדלת.  זו יכולה להיות שאלה מעניינת לחשוב עליה איפה כל הנפש והרגש בתוך הגוף הקטן והמסומן, ואולי יש לליבנה היכולת להציג תשובה הולמת אותה היא מוכנה לחלוק עם הראויים לה, אולם המפגש האקטיבי הזה נגע באיזו בנאליות ונותר יומרני ופתטי. אולי הגיעה זמנה של ליבנה להתרחק מדימוי האלה כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר גחמות). קיים הבדל גדול בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסוים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת.

נ.ב

המילים אָמָּן ואֻמָּן הן ביסודן אותה מילה. מקורן במילה האכדית ummânu שפירושה בעל מלאכה מנוסה וגם אדם העוסק במלאכת מחשבת. העברית החדשה ניצלה את קיומן של שתי הצורות העתיקות כדי להבחין בין המשמעויות: אֻמָּן הוא 'בעל מלאכה', 'מומחה במלאכתו’,ואָמָּן הוא artist –יוצר.

אֻמָּנוּת היא 'עבודה', 'מלאכת כפיים’, ואילו אָמָּנוּת היא 'פעילות יצירתית בעלת ערך אסתטי’.

אולי הגיע הזמן שגם המחול הישראלי יפנים את ההבדל בין השתיים כדי שנקבל רקדנים יותר טובים, צרופים, שמעוררים בנו אמון ברגע שהם עולים על הבמה (יערה מוזס) ופחות רקדנים יוצרים.