פסטיבל צוללן- ״ריקוד פשוט״ להקת מחול ענבל מאת מור שני:

פסטיבל צוללן למחול עכשווי, בניהולם האמנותי של עדו פדר ומשה שכטר אבשלום, עוסק השנה במקומה של התרבות המזרחית במכלול הזהויות הישראליות. בנוסף, בחר השנה הפסטיבל להתעמת עם המושג "Trad(e)ition", מעין הלחם של המילים "trade" ו-"Tradition". מושג החושף בפנינו את "הכלכלה של המסורת", שבמסגרתה מסורת אינה זהות קבועה, אלא שוק חליפין דינאמי, תנועה בשרשרת האינסופית של הקשרים תרבותיים שבה לעתים אנו אבודים, ולעתים באופן מפתיע חופשיים״.

את הפסטיבל פתחה העבודה ״ריקוד פשוט״ של מור שני, יוצר צעיר החי ופועל בהולנד בשנים האחרונות. שני, ביחד עם להקת ענבל המבקשת לחשב מסלול מחדש, מחפשת את הדרך הייחודית שלה בעולם המחול המקומי מאז פיטוריה של לוי־תנאי מייסדת הלהקה על ידי הנהלת הלהקה ב–1991 ועד היום, מנסה בעבודתו החדשה לפתח רגישות מוגברת למתח שבין מסורת וקדמה, ו״לדמיין את הפולקלור של מחר.״

המונח "פולק-לור" – "יֶדע עם" – הומצא בידי האנגלי, וויליאם תומְס, חוקר תרבות ומעריצם של אגדות האחים גרים, אשר במכתב מ- 1846 טבע את המילה. הרעיון של תרבות לאומית קשר אז את האדם לסביבה הטבעית בה הוא צומח וחי. התפיסה היתה שהאקלים של טבע המקום מעצב את תרבות המקום וסוד הטרנספורמציה האנושית, הפיזית והרוחנית, בזיקה ההרמונית למקום בו מושרש האדם. "הרחק את בני-האדם מארצם, ושללת מהם הכל", כתב הפילוסוף יוהן גוטפריד פון הרדר בספרו "מחשבות על הפילוסופיה של תולדות האדם".

ב״ריקוד פשוט״ יוצר שני בתוך במה לבנה ובוהקת, קהילה אינטימית וסגורה של תשעה רקדנים שמאגר התנועות שלהם ניזון מריקודי עם של תרבויות שונות באיזו תנופה מבטיחה. השילוב הזה יוצר טשטוש של הגבולות הקלאסיים תנועת הרגליים של הריקוד אירי, נבלעת לתוך טנגו, שהופך להורה שהופכת לריקודי חצר, והיפ הופ ונענועי ישבן של טוורק וצעד תימני ושוב הורה. בשורות, במעגל, בזוגות, בקומפוזיציות של תרגילי סדר שלא היו מביישות את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, עד אפיסת כוחות, כמו בתוך מירוץ מערבי תרבותי. כך הם נבללים זה בזה, מנוכסים מחדש, ונבחנים במערך הביקורתי הכולל של התרבות העכשווית. והדרמה כאן איננה חיקוי של פעולה מן העבר, אלא ביצוע של פעולה מתמשכת שמתחברת למיתוסים עתיקי יומין. הגוף הנושם בכבדות הוא הסאונד.

בחלק השני מתנתקת העבודה מאותם מבנים של ריקודי עם מסורתיים, גוף הרבים מתפרק לגוף יחיד והרקדנים נעים חשופים, חותרים למגע, מטפסים זה על גבי זה, הפה של האחת נוגס בבגד של האחרת וכולם ביחד מנסים לעלות ולטפס גבוה זה על גבו של זה כמו אנדרטה אנושית המקפיאה את הלוחמים לחירות העם. ״אל נא תלך מעמי דודי בטרם אומר לך לך״ חותר קולו של שלמה גרוניך עם שירו של רבינדרנת טאגור לצלילי פרלוד מספר 1 בדו מז׳ור של באך, והכל קורס. בסוף נותרת שלישיה החובטת זה בזה, שני גברים ואישה המנסים בכוח להניע איזו וריאציה אירוטית ונכשלים.

ואם את החלק הראשון של הסיבולת לב ריאה צלחו הרקדנים בגבורה ובהצטיינות יתרה, מעמידים הצהרה חסרת תוכלת. את החלק השני, האינטימי, הם צולחים בקושי. המוטיבציה של התנועה לא ברורה והביצוע שלהם נותר קונקרטי מידי- מערך צורני שלא מצליח להעביר אותם במלוא גסותם, במלוא חשקם לכבוד, ליוקרה, להתעלות על המוות, לקישוט.

מור שני איננו הראשון להתלהב מקסמי הפולקלור מאותו אקט סימבולי מהותני וחתרני. באיחור אופנתי הוא מצטרף לתחום הפולקלור המתחדש, שהיה בעבר מוקצה, והפך בשנים האחרונות לנושא שמאתגר את המחול העכשווי ומפרה את השיח. משבש את ההבחנות המקובלות שבין תרבות גבוהה לעממית זו שראו בה מפתח אל לב-לבו של העם.

גם העבודה של הכוריאוגרף האוסטרי סימון מאייר ״הבנים של סיסי״ החותרת תחת הזהות של השושלת ההבסבורגית, וגם העבודה ״Folk-S – האם עדיין תאהב אותי מחר?״ של הכוריאוגרף האיטלקי אלסנדרו שרוני, המשתמשת ברצפי תנועה מהמחול העממי הבווארי עד התשה מטמטמת, מככבות בפסטיבלי המחול. ושתיהן יונקות את מאגר התנועות שלהן מן המחול העממי, זה המקיים זיקה לעמל (חוטבים, בוקרים, רועים, קוצרים וכו׳), כדי לדבר דרכו על המאמץ לעממיות לאומית חדשה, תוך חקירה של ריקודי העם כאמצעי להבנת ההוויה הרוחנית של עמים, זו החבויה מתחת לשכבות התחכום התרבותי.

הרעננות הצעירה של מור שני משובבת נפש אבל החלק השני משאיר את העבודה בדימויים נטולי עומק אבל לא שטוחים, אי אפשר להיכנס לתוכם לגמרי והם גם לא יוצאים אל הצופה, הם נותרים מרצדים באיזה כאן לא כאן ושם לא שם.

קרדיט צלם תומר זמורה