פסטיבל המחול ״אימפולסטאנץ״ המהדורה ה-41 | Vienna International Dance Festival

במרכזה של המהדורה הנוכחית של פסטיבל המחול אימפולסטאנץ עומדות יצירות שתופסות את המקום המגיע להן, בלי הגדרות. הן אינן מספקות אילוסטרציות לטענות, ואינן מסכמות מהלכים, מה שהופך את הדיאלוג איתן לנוכח ועקרוני. השנה יותר מתמיד היתה תחושה שהעיסוק בגוף הוא המוטיבציה והיו לא מעט עבודות מתגמלות שהצליחו איכשהו להיות מינימליסטיות ועדינות אבל גם מלודרמטיות ומפעימות. אבל מה שחשוב הוא שהצגת העבודות בסמיכות  בתוך פסטיבל, יוצרת דיאלוג שמספק הזדמנות להתבוננות רעננה.

דייוי פונטס וואלאס פריירה (Davi Pontes & Wallace Ferreira) עומדים עירומים מול הקהל ומציעים אלטרנטיבה לאלימות המבנית והפוליטית שנראה כי הפכה לנוכחות מתמשכת בריו דה ז‘ניירו. כשב-2017 אמנים נרדפו בפומבי, צונזרו והוטרדו במידה שלא נראתה מאז סיום הדיקטטורה הצבאית של ברזיל ב-1985. אמנים קוויריים, יותר מכל, היו מטרה של פנאטים דתיים, קבוצות שמרניות ומועמדים פוליטיים. אחרי שפעלו באופן עצמאי שיתוף הפעולה של הצמד החל בשנת 2018 עם שאלה שהוצגה על ידי פונטס: כיצד יוצרים ריקוד של הגנה עצמית?

המופע שהוא חלק שני בטרילוגיית ״רפרטואר״ (Repertório) שלהם מורכב מכוריאוגרפיות להגנה עצמית מפני אלימות פיזית, דמיונית ואפיסטמולוגית. המחול הופך לפרקטיקה של הגנה עצמית ולדרך חשיבה חדשה אשר מתנערת במכוון מהסדר והקטגוריזציה השוררים, כמו גם מהסטיגמטיזציה הנלווית של הגוף וההוויה. כיצד ניתן לבצע אלימות באופן חתרני שאינו פשוט משחזר את הדימויים שלה? בהסתמך על מחקרים פוסט-קולוניאליים, מגדריים וגזעיים, הם מטילים ספק באלימות ומבקשים להפיג אותה באמצעות כוריאוגרפיות כוחניות כמעט סימטריות. באוניסונו שכולו רקיעות מהרהר צמד האמנים הברזילאי באופן ביקורתי על העולם בו הם חיים, ושוקע בתהליך כוריאוגרפי הכולל גם דמיון וגם אינטואיציה. המטרה היא להשתחרר מאילוצים מרומזים ומפורשים, תוך התעמתות עם המבנים הקולוניאליים, הגזעיים והציס-הטרופטריארכליים הטבועים במחשבה המערבית. ליצור טריטוריות היברידיות בין ריקוד להגנה.

אל תוך החלל הלבן המבהיק של המומוק- המוזיאון לאמנות מודרנית נכנסו השניים לבושים רק בגרביים ונעלי ספורט. הם צעדו בסנכרון, גופם במרחק של סנטימטרים ספורים זה מזה מנצנץ באור שחדר דרך החלונות הפתוחים. הם נעו בחלל כשגבם מעוקל מעט, ראשיהם מוטים מצד לצד, בעוד רגליהם הולמות שוב ושוב ברצפה בצעידה מסונכרנת. החלל הפך אט אט לקופסה מהדהדת, מהדהדת בתוך האבק האקוסטי שיצרו הצעדים.

מידי פעם קצב הצעדים פוסק והם יוצרים תמונה דוממת. פונטס עמד עם הפנים כלפי מטה, יד אחת נחה מתחת לסנטרו כמו האדם החושב בזמן שהוא בוהה במבט מרוכז בצופה. לידו, פריירה מרים את ישבנו פוער אותו לגובה עיניו של צופה אחר. שניהם נראים רגועים, כמעט מתריסים, כשהם מתעכבים בדממה, נושמים בכבדות תוך כדי שהם מחזיקים בתנוחות. לעיתים הם משנים את קצב הצעידה ומתקדמים לעבר הקהל, אשר לאחר מכן נסוג, נשען לאחור על הקירות. כל התחלה ועצירה, כל מעבר מהצעידה לתנוחה ואז חזרה לצעידה, הופכים את הקהל למודע יתר על המידה לכל תנועה וצליל כשהם מהדהדים בחלל. ההתעכבות בכל תנוחה משקפת את המבט הקווירי השחור כ"כוח משבש“ המסרב להיראות רק דרך מסגרות המטרה, להיות נעול בכוונת האקדח של הקולוניזציה. חונכים אזור של ייחודיות אימננטית הגוף השחור הוא גם סובייקט וגם נתון, נהרס ומתעורר לתחייה, מדוכא וזוהר. וככזה קשה להסיר ממנו את המבט.

עוד עיסוק בגוף רק מכיוון אחר, מציעה לנו הכוריאוגרפית האוסטרית כריסטין גייג (Christine Gaigg).בעבודה ״פולימונו״  (polymono) היא מעמתת את מה שנקרא ״אהבה חופשית״ עם מונוגמיה. בתוך מרחב שזורם ומשתנה ללא הרף נעים הרקדנים בעירום מלא ומפתחים זו עם זה וזו עם זו מערכות יחסים ששוזרות לתוכן לרגעים גם צופים מהקהל. כבר בכניסה אנחנו מתקבלים על ידי סבך של עור ושיער. זה מתנשף, וזאת גונחת, אחר מנשק ומלטף. לצליל זמזום טורדני. קונגלומרט הגופים נע בנחת כמו מוטנט על עשר רגליים וזרועות. "יד שמאל על כחול", "רגל ימין על ירוק" – אבל נראה שמשחק ה"טוויסטר" הזה קצת יצא משליטה. ויש גם סרטונים המוקרנים על הקירות צילומים של אוקיינוס ​​וגלים שמבקשים אולי באופן אילוסטרטיבי ופשטני ליצור תחושה של חופש אינסופי כמו הים, אבל החלל המוגבל והדחוס דווקא יצר תחושה של אטימות, קפסולה שהיא יקום מקביל או אם נלך רחוק יותר חשיבה צרת אופקים.

והרקדנים וגייג ממשיכים להסתובב בחלל ערומים עוטים הבעת פנים נחושה בפראות, מתלבשים זה על זה ומתפשטים. רגליים פרושות ועצמות הזנב מעוותות, אצבעות רגליים נמתחות במתח גוף אקסטטי, שלל תרגילי מין אקרובטיים מבוצעים על יבש – בזוגות, בשלשות, יותר, לפעמים בפינות מבודדות ואקסקלוסיביות. וכולנו מוזמנים להצטרף ואם לא, זה גם בסדר מרגיעה אותנו גייג. לכאורה, שומרת גייג נאמנות לעצמה אבל ככוהנת הטקס המכתיבה את ההתרחשויות היא מעודדות את העדריות בהליך המגיע עד כדי פארודיה, הופכת את הקהל למהונדס, לא באמת נותנת שום פתחון פה לפנטזיות האפלות שלו. ויש תחושה שכולם מצווים למלמל את שפת הניו־אייג' הקסומה והניסיון של גייג ליצור אווירה קלילה מצחיקה ודחופה נכשל. בסוף מקבלים חוויה עם מסר סטנדרטי שאפשר לקבל גם בצפייה בבית בפורנו.

אחת היצירות המאתגרות שעלו השנה בפסטיבל היא ״סריסים״ של ״האחיות הברזילאיות״ ֿ(The Irmãs Brasil). מופע שבו שתי נשים טרנסיות מעזות לאתגר את גבולות האינטראקציה המקובלת עם הקהל, מפתחות טקס בשרני החוגג את הקיום הכפול של הגוף. לצלילן של שופרות ומוזיקה צורמת פורצות לתוך תיאטרון האודיאון מעין תאומות ונוס שבקעו מתוך הקונכייה של עצמן עטויות פאות בלונדיניות ארוכות. השפתיים משוחות בשפתון אדום וגופן העירום עוטה מעט נצנצים. בין עמודי השיש המפארים את החלל תלויה באגביות יריעת פלסטיק כמו תוקעת סיכה עוד לפני שהכל מתחיל בגרנדיוזיות האפית של החלל.

והשתיים, ויני ונטניה וויטוריה ג‘ובם יצרו פואטיקה שלמה של מטמורפוזה נועזת עוברות בקלילות מבנות ים חושניות לסוסי פרא צוהלים, דרך לילית אותה שדה המסמלת מרדנות, רצחנות, רוע לב וחוסר צניעות עד זוג נימפות קלפטומניות. גורמות לחלק מהקהל להעלם או להענות לגחמות האינסופיות שהן מציעות. והמבטים שלהן מפתים והאינטרקציות הופכות פולשניות יותר ויותר. הם קורעים כרטיסים לגזרים, מפשיטים כובעים בשינים, מלטפות שיער בעדינות, שותים למישהי מהבקבוק מים, ארנקים וטלפונים נלקחים לעיתים עם חיוך ולעיתים בהתעקשות כוחנית, מלקקים למישהו צוואר או מצמידים לו את הידיים לגופן כך שהוא אוחז בשדיהם. כוס שתן טרי מועברת מסביב כדי להריח. ששש! הם לוחשים לצופה בשורה הראשונה תוך כדי שהם לועסים מסטיק ויורקים. מצליחים להיות גם חזקות אבל גם אף פעם לא לגמרי מוגנות.

אבל האינטרקציות האכזריות יותר נשארות ביניהן. מחביאות את הפין בין הרגלים מטילות על עצמן סירוס או גוררות זו את זו באיברי המין, נושפות אוויר לפי הטבעת. אחת מהן מציירת על השנייה שפתון אדום כדם צלב, הופכת אותה מברבי לכלה עם הינומה מפלסטיק, לזומבי לפרפר המוצמד לקיר, לישו הצלוב. האם זה פשוט משקף את קצה הקרחון של ההטרדה שנשים טרנסיות עוברות מדי יום, והאחיות הברזילאיות מציעות הצצה שובבה למציאות המסוכנת. ואולי אותה בינאריות מגדרית היא הגופניות הטהורה. לעיסוק האמנותי בקוויר משמעות מעבר לעיסוק ״בתוכן״ מסוים. זאת מפני שהמהות הקווירית זהה למהות האמנותית, שמבקשת לערער, לחתור תחת, לפרק, לחמוק מהגדרות, וזאת לא על מנת להידרש למסרים או להבנות אסתטיקה מובחנת, אלא בכדי להישאר לא מזוהה או לא מפוענחת.

״סריסים״ חוץ מלסמן את הפוזיציות המוכרות של שבריריות וחלקיות הגוף, יחסי חומר ורוח, סדר וכאוס, גוף העצמי מול גוף האחר, מחברת בין אנטומיה לחזון קוסמולוגי פראי שמדגיש ביתר שאת את הנטייה הפגאנית, הפרה-מונותיאיסטית של היקום שלנו. מאזכרת שקיומנו כאן נתון בסכנה פיזית מתמדת, במצב חירום של מלחמה וטראומה מתמשכת. אני לא בטוחה שיש לויני וויטוריה יהיה עוד משהו לומר מעבר לעבודה הנוכחית, אבל אין לי ספק ש״סריסים״ היא עבודה שכולה ראוותנות בלתי מתנצלת, קסם גס ערמומי ורב תושייה, חגיגה שלמה של פרוורסיה.