פסטיבל המחול במונפלייה 2016, Montpellier Dance Festival

אודה ואתוודה: קל כל כך להיסחף אחרי הקסם שמהלך עליך פסטיבל המחול במונפלייה. קסם שללא ספק קשור במידה רבה לניהולו האמנותי של ז׳אן-פול מונטנרי ( Jean-Paul Montanari) שאחרי למעלה מ-30 שנה בתפקיד לא מפסיק להסתכל החוצה. בבחירות של מונטנרי כמעט תמיד יש תחושה של תנופה של חדשנות ופוליטיזציה ואידיאולוגיה של אמנות וברית בין אמנות לחברה ושינוי. אז נכון שתמונת המחול שהוא מציג בוודאי אינה משקפת את כל מה שקורה במחול בכלל או בצרפת בפרט, אבל היא תמיד תמונה אישית בעלת השפעה. ולא רק בגלל אותם עוגנים שהוא בוחר להאחז בהם בפסטיבל, אלא ואולי בעיקר, בזכות היכולת שלו לפסוע בשולי, במופחת, במשעמם לכאורה שחומק מהמבט.

בשוליים הרחבים של הפסטיבל השנה, שתי עבודות מעניינות במיוחד היו של יוצרים ממוצא אירני. הראשונה היתה “THE DEAD LIVE ON FOR THEY APPEAR TO LIVING IN DREAMS” של הכוריאוגרף אומאן שריפי (Hooman Sharifi) שחי ועובד בנורבגיה מ-1989. שריפי גבר כבד גוף, יצר מחול שכמעט כולו תנועות ידיים עם הטיות קלות של הגוף. אני לא יודעת אם זה בגלל מה שבער בו או בזכות שלושת המוסיקאים הפרסיים שניגנו מוסיקה מופלאה, אבל משהו בכוחותיה של הנפש שלו שסירבה להיכנע לכובד ונעתרה לאיזה כוח פנטסטי אפל ומגנטי, מוטט את הרצון החופשי האוטונומי של היחיד, והעביר אותו ואותנו למצב תודעה אחר.

העבודה השניה ״FARCI.E״ של סוראור דראבי ( Sorour Darabi) ביקשה לחקור את נושא המגדר בעיקר לאור המעבר שלה משפת האם שלה- הפרסית שמעלימה אותו לשפה הצרפתית שחושפת אותו, מבקשת הכרעה ברורה בין הזכר לנקבה. דראבי שנולדה ב-1990 בשיראז וחיה היום בפריז היא דמות מתעתעת. החזות שלה היא כשל נער צעיר שרק החל להצמיח שיער על סנטרו אולם על פי התוכנייה מדובר בנערה. דראבי נעה בתוך חלל סטרילי לבן שבמרכזו שולחן לבן, כיסא לבן, ערימת דפים ובקבוק מים. התנועה שלה בעיקר עצורה, נגררת, נתקעת שוב ושוב בדברים עד שנדמה שיש לה איזה ליקוי קוגניטיבי. בהמשך היא תפיל את בקבוק המים שירטיב את הדפים שהיא תלעס רטובים עד תומם ותצא מפטירה בקושי את המילה ׳תודה׳. וזה עובד כי דראבי יוצרת כאן במהלך השעה דימוי נטול עומק אבל לא שטוח, אי אפשר להיכנס לתוכו והוא גם לא יוצא אל הצופה, הוא נותר מרצד באיזה כאן לא כאן ושם לא שם שלו וקשה לגבש יחס חד־משמעי כלפיו. וזה עובד לטעמי בעיקר בגלל ההתעניינות הטוטאלית שלה בקהל, במי שרואה אותה רואה אותו. יוצרת מבט משווה.

הכוריאוגרפית הדרום-אפריקאית רובין אורלין (Robin Orlin) שיוצרת עבודות דידקטיות למכביר ודוגלת באמנות מגוייסת, הגיעה עם פרפורמר ענק בשם אלברט איבוקווה רהוזה (Albert Ibokwe Rhoza) שלא נכנס לאף קטגוריה אלא פותח אחת משל עצמו. איבוקאווה שנראה כמו הגירסה השחורה לאחת הדמויות של הצייר הקולומביאני פרננדו בוטרו- גדול מימדים, מעוגל באופן מוגזם ובעל אופי מעט קריקטוריסטי. איוקאווה לאחר שבקע מתוך גוף מומיה עטוף תועפות ניילון נצמד, יושב רוב המופע על כורסה רחבה ממנה הוא מנהל הכול ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא מצחיק, הוא שר, הוא מפטפט ומדקלם, הוא מתענג על קערת תפוזים נוטפי מיץ מחדיר לתוכם פעם אחר פעם סכין, לא מוותר גם על הקליפה. הוא הופך את עצמו למלכה נובית עוטה נוצות טווס, עובר כמעט על כל שבעת החטאים בתרבות הנוצרית: גרגרנות,חמדנות,זעם, עצלנות, גאווה, קנאה ותשוקה הוא משכנע שניים מהקהל לבוא ולרחוץ אותו מטיל עליהם טרור ואימה. שני לבנים עם כפפות רחצה מנקים דמות שחורה- מכה קלה בכנף הקולוניאליזם אף פעם לא מזיקה.

ואורלין לא רק שלא המסה את עוקציו ואת המחוות ההומוסקסואליות שלו או הפכה את הבוטות שלו לנימוס, אלא היא הציבה את אלה כאיפיונים מרכזיים המצויים בלבו של הדיון. כי בסופו של דבר איבוקאווה יצר דמות הנתונה בזירה מתמדת של מאבק והתרסה נגד בעלי השררה ומנגנוני השלטון והביורוקרטיה. כשהגוף הוא זה שאוחז באותו רצון נואש ומתמיד לחרוג מגבולותיו. נדמה שאורלין מצאה את השותף המושלם לעבודות שלה כי  ״AND SO YOU SEE…״ היא עבודה מהנה, מדוייקת, התפורה לעילא ובמידה הנכונה.

הכוריאוגרפית הברזילאית ליה רודריגז ( Lia Rodrigues), יצרה את ״Para que nao o Céu Caia״.
עבודה פוליטית שמדברת על אותה הכחדה רצחנית של שבטים בכוח החרב, כזו שחושפת את אופיה הברברי של התרבות בה אנו חיים. העבודה שמתכתבת עם ספרו של Davi Kopenawa השמאן והדובר של שבט יאנומאמי אחד השבטים האחרונים באמזונס. לאחרונה נחשף בברזיל דו"ח שהוסתר יותר מארבעים שנה המתאר השמדה מכוונת של שבטים בברזיל שבוצעו בין שנות ה-40 לשנות ה-80. הדו"ח חושף הרעלה, הדבקה מכוונת במחלות, הרעבה ומעשי טבח בשבטים מבודדים בג'ונגל, שנעשו בידיעת, ואף בהוראת נבחרי ציבור ופקידים בכירים. חלק ניכר מהפשעים בוצעו תחת שלטון החונטה הצבאית, אך גם לפניה וגם אחריה בוצעו מעשי זוועה. על פי הדו"ח שבטים שלמים הושמדו על ידי כורי זהב וביניהם שבט יאנומאמי. Davi שרואה באמזונס את הריאות של העולם מזהיר בספרו 'The Falling Sky’ שההתנהגות גוזלת המשאבים שלנו הורסת את המערכות שבהן תלויים חיינו.

העבודה של רודריגז התרחשה בתוך חלל שחור וסגור כשרק 120 צופים רשאיים היו להיכנס. חלק עמדו, חלק ישבו על הריצפה או על כיסאות בודדים שפוזרו בחדר. כולם דממו ואז זה התחיל, טקס היטהרות קצר. ריח עז של קפה התפשט באוויר, והרקדנים שעמדו בשורה התפשטו החזיקו בכפות הידיים קפה ונשפו מכסים את פניהם כמו במסיכה. אחר כך הם נטלו עוד קפה טחון ומשחו אותו על גופם עד שנדמה היה שהם גידלו על גופם פרוות חיה עדינה. אור חלש הצליף בחשיכה והם התקדמו בצעדים חרישיים רוכנים אל הצופים מביטים בפניהם במבט קרוב וחודר. משילים כל הזמן את פרוות הקפה. אחר כך הם יעברו לקמח לבן ובסוף יהיה זה כּוּרְכּוּם שצבעו הכתום זהוב יזהר ממש. והכל יפיץ ריח והתנועה המבוססת על ריטואלים שבטיים תגרום להם לרקוע ולגנוח. ומסכות האבקה השונות יסתירו כל פעם מחדש את דמותם החיצונית של הנושאים אותן, ובו בזמן יגלו את טבעם החבוי, האמיתי, של האדם.

בכל פעם שאנו חושבים על עמי ילידים ועל נוף, אנו מזכירים את רוסו עם הבדותה הנושנה והגזענית על ׳הפרא האציל׳, או לחלופין מזכירים את ת’ורו ואומרים שהאנשים האלה קרובים יותר מאיתנו לכדור הארץ. ובכן, עמי הילידים אינם רגשניים ולא נותנים לנוסטלגיה להחליש אותם. אך למרות זאת, הם יצרו, במרוצת הזמן ובפולחנים, מיסטיקה מסורתית של העולם שמבוססת לא על הרעיון של קרבה אליו מתוך מודעות עצמית, אלא על אינטואיציה מעודנת יותר. והעבודה הזו מביאה בדיוק את זה. את פִּינְדוֹרָמַה שבחרה לשנות את שמה לברזיל נגד הזכרון, נגד האמונה באותות בכוכבים. וכמה חכמה הבחירה של רודריגז להביא לכאן את הריח- בעוד הזיכרון החזותי יכול להמחק לאחר ימים ואף שעות, זיכרון הריח נשמר בשלמותו לתקופה הארוכה ביותר. וכמה סרת טעם היתה הבחירה של רודריגז לעמוד בסופה של העבודה ולהקריא מניפסט שלם כאילו לא הבנו. הצטערתי בשבילה שהיא לא התאפקה ולא הסתפקה בעבודה שהיתה אירוע מעמיק בלי קמצוץ חנופה שמציעה מבט לא סכמטי על ההיסטוריה המקומית והעולמית.

תחת כיפת השמים העלה עמנואל גת (Emannuel Gat) את עבודתו החדשה ״Sunny״ שעלתה בבכורה עולמית כמה שבועות קודם לכן בבינאלה למחול בונציה. היכולת של גת ליצור על הבמה אורגניזם חי ונושם תמיד מהפנטת.
ויש לו את היכולת הנדירה לערבב בין פעולות היומיום לריקוד וירטואוזי כדי לחשוף עולם רגיש.  העבודה מתחילה עם רקדן שעולה לבמה עטור פרווה עם מסיכת ציפור לראשו, מין דמות של שמאן קאריבי. בהמשך יצטרפו אליו שאר הרקדנים לבושים בגדי ים בצבעי פסטל והמוסיקאי והדי.ג׳י Awir Leon, שהיה רקדן בלהקתו של גת ישיר את ״Sunny״ של להקת בוני אם. והכוריאוגרפיה תמשיך להתפתח כמו אורגניזם חי שפורש את זרועותיו, והרקדנים ימדדו מרחקים בין גוף לגוף, וימלמלו שומרים לעצמם איזה סוד שלא נאמר במפורש. ולמרות הנטייה לחשוב שהעבודות של גת מופשטות הן מרגישות לי מאוד קונקרטיות בעיקר בגלל שמה שפועל תחתן היא מערכת שלמה של חוקים. ויכול להיות שגת עדיין נשאר באזור הנוחות שלו אבל בכל זאת יש ב ״Sunny״ משהו יותר אינטימי, משוחרר סוראליסטי. ועוצמתה הפואטית של העבודה כמו תמיד אצל גת קשורה דווקא למידתיות ולחוש קצב- סיחרור נענה בסיחרור, הושטת יד נענית בהושטת רגל, והושטת רגל נענית במבט, וראש מושט נענה בכפות ידיים שחובקות אותו. ונדמה שגת מתמקדת באסתטיקה של המערכת, מגבש מבחינה פיסולית את הפונקציונליזם של המנגנון, את האופן שבו הוא מעצב גוף פרטי, ולפיכך תודעה פרטית היכולה להתקיים בתחומו רק כסוד כמוס. וכשאור הדמדומים משחיר לגמרי, הקהל נעמד על רגליו יוצא מגידרו. ואני, רק רציתי לחזור ולצפות בזה שוב.

העבודה הכי מעניינת מבחינתי בפסטיבל השנה היתה ״STILL LIFE״ של הכוריאוגרף היווני דימיטריס פאפאיואנו (Dimitris Ppapayouanou). פאפאיואנו שקנה לעצמו שם עולמי בזכות יצירת מופע הפתיחה של האולימפידה באתונה ב-2004 הוא ללא ספק אחד מעמודי התווך של המחול היווני העכשווי. כישוריו כצייר וכמעצב והגעה שלו אל המחול מהאמנות הפלסטית יצרו עבודה ויזואלית מאוד שהציעה וריאציה מבריקה על המיתוס של סיזיפוס, אותו גיבור שנדון על ידי האלים לחיים של סבל מעגלי ולא נגמר.

פאפאיואנו שלדבריו הושפע בעיקר מהמסה של אלבר קאמי, השליך אותנו, ללא דברי פרשנות, אל האקלים של האבסורד. מתחבר לתפיסתו של קאמי שהרגע הטראגי ביותר הוא בזמן ההליכה של סיזיפוס חזרה אל תחתית ההר – כאשר הוא יודע שלמרות שסיים את משימתו, אותה המשימה עוד לא התחילה.

והכל מתרחש על במה שחורה גדולה וחשופה, תחת ספֵירה שקופה מלאת עננים המתארת את השתלשלות האלוהות שלמרות הקלילות החיננית שלו, נדמה שבכל רגע הוא מאיים ליפול ולהכריע את הנעים תחתיו. את תפקיד האבן ממלא קיר אפור מתפורר שנושא על גבו אחד השחקנים. הקיר הזה מתגלה כגמיש ומלא סדקים והוא מאפשר לרקדנים-שחקנים להחליק דרכו להתחלף בנשיאת הנטל באיזו גמישות עדינה עוצרת נשימה, לחבר בין הגופים, להלחים ביניהם וליצור דימויים מטרידים. מעין יקום אלסטי שבו אברים נמתחים וחורגים מעבר לגבולם, פולשים. ומה שעוזר לתעתוע היא העובדה הפשוטה שכל השחקנים הגברים עטורי שפמים ונראים בדיוק בני דמותו של פאפאיואנו.

ורצף התמונות שיוצר פאפאיואנו אל מול עינינו מתגלגל זה בזה, צובר נפח של רב־משמעיות, וכך מתבססת הנוכחות האקטיבית של שפתו בבריאתה. איש מניד שמשת פלסטיק גמישה מול אישה, התוצאה מעבירה היטב את הסגפנות של פאפאיואנו ההופך שימוש בחומר פשוט מן החיים לטקס בעל עוצמה לירית. אישה מפשיטה גבר ומכריחה אותו להתכופף, הוא מציית והיא מטפסת על גבו נישאת אל מאחורי הקלעים בדיוק כמו אירופה במיתולוגיה היוונית שרכבה על השור-זאוס אחרי שזה פיתה אותה ואנס אותה ולקחה לכרתים על גבו.

ובחוכמה גדולה אין בעבודה הזו טיפת תשוקה אלא איפוק גדול לצד ניקיון סטרילי ומונוכרומטי, עמלנות של פעולות עקביות שמניעה את השחקנים, עד שהריק־המלא הזה אינו מטפורה של אמנות, אלא אורח חיים ממשי של בני אדם, המתגוררים בין ובתוך שאריות לא להם. והכל ביחד יוצר מול עינינו פקעת בלתי ניתנת להתרה של טרגדיית חיינו כאן, מוגשת בלקוניות, בחסכוניות. כמעשייה חדה סביב אותו כשל לוגי אצלנו בני האדם, ששואפים תמיד להגיע ל'מחר', למרות שה'מחר' רק מקרב באופן ודאי את המוות.